"לנשום טוב, לנשום טוב" היו המחשבות שעברו בראשי כרגע. המורה
הזניק אותנו לפני חצי דקה בערך לריצת ה10000 האחרונה לפני
הדירוג של התחרות. אני תמיד חושב בדקה הראשונה על איך לנשום
טוב ואח"כ זה כבר בא לי בטבעיות.
ראיתי את אסף בערך שישים מטר לפני והחלטתי שאני אתחיל להגביר
את הקצב עד שאני אדביק אותו, ואולי אפילו ישיג אותו.
התחלתי לרוץ טיפה יותר מהר. אני מתקרב, 50 מטר, 40 מטר הנה אני
עוקף את ניב, 25 מטר, עשר מטר עקפתי את דרור. כשהייתי בערך
שלוש מטר מאחוריו הוא שם לב אלי והגביר את הקצב. קשה לי לשמור
קצב עם אסף כי הוא הכי טוב בביה"ס בריצה. אני לא אוהב את אסף,
אני אפילו שונא אותו. בתחילת י"א הוא היה חבר שלה....

אני שנייה יעצור להסביר לכם קצת על מערכת היחסים יעל-אני-אסף.
אני, אסף ויעל התחלנו ללמוד יחד בתיכון. אני ואסף חברים הכי
טובים מאז כיתה ב' כשאסף היה עולה חדש מאמריקה. בכיתה י' אני
הייתי מהפחות מקובלים אבל אסף היה מה"מגניבים".
בתחילת ט' נהייתי ידיד טוב מאד של יעל והתאהבתי בה (ולא אמרתי
מילה על זה לאף אחד), כמובן שיעל הייתה דלוקה על אסף והיא
השתמשה בי כדי להתקרב אליו. אסף לא שם על יעל (למרות שהיא
כוסית אש) כי הייתה לו חברה. אחרי שהוא נפרד מהחברה שלו, זה
היה בי"א, הוא שם לב ליעל והחליט לקחת אותה בתור ריבאונד. אני
ניסיתי להגיד לה ולו (בנפרד, כמובן) שזה לא טוב אבל היא לא
הקשיבה לי והוא איים להפסיק להיות חבר שלי אם אני לא ישתוק.
כצפוי, הוא זרק אותה והיא נפגעה. היא באה לבכות אצלי וניחמתי
אותה (הכל עשיתי כדי להיות איתה).
אחרי שנה (בתחילת י"ב) היא אמרה לי שהיא התגברה עליו (למרות
שאני יודע שהיא לא ממש) והתחילה למסור לי רמזים סותרים.

אני עדיין רץ. ואני חושב כמה שאני שונא אותו. לא רק שהוא פגע
ביעלוש, הוא גם החליט שאני לא מספיק טוב בשביל להיות חבר שלו,
במיוחד שאני כל הזמן קירצצתי לו על מה שהוא עשה ליעל.

לפני שלושה ימים, בהפסקה, יעל לקחה את היד שלי כי היא רצתה
שאני יבוא איתה לקיוסק לקנות דיאט קולה (כמה פעמים אמרתי לה
שהיא לא צריכה דיאט) אבל היא לא עזבה אותה. אני ויעל מחזיקים
ידים. והיא צוחקת איתי. והיא מלטפת אותי.

"איתי, אני צריכה לשאול אותך משהו" היא אומרת
"Shoot" אני משיב. אני מרגיש את כפות הידים שלי מעקצצות
בהתרגשות
"יש מישהו.. שאני טיפה... דלוקה עליו, אבל הוא לא יודע את זה"
"ו.." האצתי בה
"וחשבתי.. שאולי... אתה.., אולי אתה יכול לעזור לי באיך לגשת
אליו" היא מסתכלת עלי במבט מלא משמעות
"את מכירה אותו?" שאלתי
"כן, הוא ידיד מאד טוב שלי"
"אז פשוט תגידי לו. סטרייט אפ, חד וחלק"
"אני יעשה את זה רק אם אני ידע אם הוא רוצה משהו איתי" היא
אמרה
"יש לי הרגשה שהוא רוצה" אמרתי. בלב צעקתי
"ייייייישששששששששששש!!!!!!!!!!!!"
"למה, מוטי אמר משהו עליי?" היא קפצה
"מ... מה???" ליבי שקע בקירבי. הדבר היחידי שרציתי לעשות זה
לברוח. לרוץ לצוק ולקפוץ. די, נמאס!!
"שאלתי אם מוטי אמר עלי משהו" היא חקרה
"ל.. לא, לא נראה לי. בכל אופן, אני צריך לזוז" מלמלתי

הלכתי. הברזתי משעתיים תנ"ך (גם ככה לא נלמד שומבדר). חזרתי
הביתה ובכיתי. כבר כמה חודשים שהיא עושה לי דברים כאלה!. למה
לעזאזל היא מחזיקה לי את היד אם היא לא רוצה כלום? למה היא
יושבת צמוד אלי כ"כ הרבה? מילא אם לא הייתי היחיד אבל אני
היחיד שהיא עושה לו כאלה קטעים.
בבית החלטתי שמהיום אני יותר לא מדבר איתה. אף פעם.

למחרת בבוקר הגעתי לביה"ס באיחור של עשר דקות. נכנסתי לכיתה
והלכתי לשבת ליד עידן בפינה. בדרך אמרתי לאנשים 'מה קורה?'
ו'בוקר טוב'. לא לכולם. אבל לחלק. גם ליעל לא אמרתי וכשעברתי
לידה התעלמתי ממנה למרות שהיא אמרה לי 'בוקר טוב חמוד, מה
קורה?'. שמעתם??? חמוד!. הזונה הזאת. שאני שונא לאהוב. ושאני
אוהב לשנוא לאהוב. כל היום התעלמתי ממנה, לא ממש התעלמתי, אלא
הייתי קר אליה. לא עשיתי מה שאני בד"כ עושה, ולא הייתי רכיכה.
לא הפעם! והרגשתי טוב עם זה, לעזאזל!
כשהיא שאלה אותי אם קרה משהו פשוט אמרתי 'לא!, קר כזה...

ככה היה גם אתמול והיום עד סוף הלימודים. למרות שלא נראה לי
שהיא קלטה מה אני עושה. אבל לא היה אכפת לי, היא נענשת...
נענשת על כל מה שהיא עשתה לי... לי ואולי לאחרים כמוני.

אז היום אחרי ביה"ס היא אמרה לי שהיא רוצה לדבר איתי. חשבתי
לעצמי אם היא בכלל הבינה מה קורה...
אמרתי לה שנראה.. אולי אני אפגש איתה. אם יתחשק לי... אני
מרגיש כמו אלוהים שמשחק עם המוח שלה. כמו שהיא עשתה לרגשות
שלי.. כלבה....

אז דיברתי איתה אחרי ביה"ס. שפכתי לה את ליבי... הכול, פשוט
הכל... לא יכולתי לעצור את עצמי. אפילו בכיתי. והיא אמרה כמה
שהיא מתנצלת. איך שאנחנו 'ידידים' ממש ממש טובים - כמו אחים -
ושהיא לא חושבת עליי בצורה הזו ועוד ביליון שטויות וזיוני
שכל.

למחרת בביה"ס איך שנכנסתי הרגשתי מוזר. כולם הסתכלו עליי, אבל
כולם, אפילו זמירה המורה לספרות. חלק הסתכלו במעיין מבט של
'אויש, הכלב הטיפש לא לומד לקח'. חלק הסתכלו עליי במבטיי
רחמים. אם יש דבר שאני יותר שונא ממבטי רחמים זה מבטים
מלגלגים. וכמובן פה נכנס מרפי האהוב לתמונה ושם בבית ספרי
אנשים שהסתכלו עליי במבט מלגלג ומזלזל (ועוד מילים עם שני
למדים ושתי אותיות אחרות אותו דבר). והיו את אלה שראו אותי
והתחילו להתפקע ולהצביע ולהעיר הערות כמו: "בכיין", "נקבה"
ועוד ברכות מהסוג הזה...

מה? מה זה? שאלתי את עצמי אבל ידעתי את התשובה... הכלבה!!
הלכתי אליה ישר. כולם בדרך הסתכלו עליי. זה בערך כמו דרך
היסורים של ישו. הלכתי אליה לאמצע החצר. היא הייתה מוקפת חברות
שלה, כולן צחקקו כשהתקרבתי אליה, גם היא. תפסתי אותה וגררתי
אותה הצידה.
"מה עשית?!?" צעקתי
"קודם כל, תרגע, אני לא מוכנה לדבר איתך כשאתה במצב כזה" היא
אמרה. חוצפנית!
"אני לא ירגע! אני דורש לדעת למה כולם יודעים על השיחה הפרטית
שלנו!"
"תראה, איתי..."
"לא! אני לא יראה! אני לא ישמע! מה אני גוש חמר שאת יכולה
לעשות בו מה שאת רוצה?!? זונה! זה מה שאת! רק מרצה את אלה שאת
רוצה והאחרים על הזין שלך, נכון? את תעשי הכל בשביל הזין של
אסף. לא רק זה גם עשית הכל בשביל להיש אותו. כולל להפריד בינו
לבין חברה שלו! כלבה תחמנית!" צעקתי.
היא הייתה בהלם. היא לא ידעה מה להגיד, אבל לא היה אכפת לי,
הייתי בטירוף של זעם. ראיתי אדום. אל תשאלו למה עשיתי את זה
אבל הבאתי לה סטירה והיא נפלה. ואז ראיתי את אסף.
הייתי כ"כ חם שבאתי אליו קפצתי אגרוף והנחתתי לו שני אגרופים
לפנים. אני יותר קטן ממנו וחלש אבל האגרופים האלה היו מכוונים
היטב ועכשיו הוא מסתובב בלי שן אחת ועם פנס.
אחרי זה כולם הסתכלו עליי מוזר, מעיין שילוב של תמיהה, תדהמה,
אימה, לגלוג, ושעשוע. הם בחיים לא ציפו ממני לכזה דבר.. אף אחד
לא ציפה... הם לא יודעים שיש יותר ממה שנראה מתחת לפני השטח.
הם לא יודעים מה קורה במוח שלי. אני יכול להפתיע אותם בקלות.

חזרתי הבייתה. רצתי. לא היה אכפת לי ממה שעשיתי. להיפך, הייתי
גאה. לפחות הייתי גאה עד שהגעתי הבייתה.כשהגעתי הבייתה כאב לי
הצד כי לא נשמתי טוב, גם הרגשתי שעשיתי משהו ממש לא בסדר.
"חמור מאד" אמרתי לעצמי. וההרגשה התדרדרה מרגע לרגע...

ידעתי שאני צריך להתנצל על מה שעשיתי אז התחלתי בהכנות, באותו
ערב התחלתי את המתנה לאסף ויעל. ביומיים האחרונים עשיתי את כל
ההכנות הדרושות... כל החומרים, כל הדברים, ארגנתי וסידרתי...
הכל. עכשיו, אחרי האימון, אני אלך הבייתה ויעשה הכנות אחרונות
למחר.
כן,כן...
מחר... מחר הם יסלחו.אין להם ברירה... עם מתנה כזאת...

בשלב הזה אני הפסקתי אותכם. סליחה, אבל שיהיה רקע, אתם יודעים,
לתת טיפה יותר עומק לסיפור. אז אנחנו היינו באימון
התחלתי לרוץ יותר מהר. יותר מהר. מנסה להשיג את אסף. אבל אסף
שם ספרינט במאתיים מטר האחרונים,

למחרת הריצה הגעתי לביה"ס בשבע וחצי למרות שאין לי שעת אפס.
הילדים האחרים כבר לא מסתכלים עליי מוזר.. לא מצביעים
ומצחקקים... לא כלום. הכל חזר לשגרה.
כמעט...
כמעט שגרה... רק יחסי השלישיה יעל-אסף-אני נשארו מנותצים. מזל
שיש לי סופר גלו שיתקן את כל זה.
הכנתי את הכל בבי"הס וחיכיתי... חיכיתי להפסקה של 10.

בהפסקה חיכיתי במקום שהכנתי בחצר וראיתי שיעל הגיעה כבר. היא
נראה חסרת סבלנות. אז אסף הגיע והכל התפוגג אצלה... זונה...
נשיקה על הלחי, "שלטם" "מה המצב?" וכאלה... קמתי ובאתי אליהם.
"אויש... אל תסתכל, אבל הוא בא" אמרה יעל שחשבה שאני לא שומע
"יא זבל! אתה רוצה מכות? הפעם לא תפתיע אותי..." איים אסף
כשהוא מזדקף ומבליט את החזה שלו
"תרגע," אמרתי "באתי להתנצל... באמת"
"למה שנסלח לך אחרי כל מה שאמרת?" יעל התריסה
"אני יודע, אני יודע... לא הייתי צריך להגיד את זה... אבל יש
לי בעיות בבית, והלחץ מהלימודים, אתם יודעים, והכל.. הכל פשוט
גרם לי להוציא את זה עליכם סתם, בלי סיבה. ואני מתנצל מעומק
נפשי" דיקלמתי
"באמת?" אמר אסף בחשדנות
"שאני אשקר לכם? לחבר הכי טוב שהיה לי בעולם, ולידידת הנפש
שלי?"
"אני משער זאתה באמת מתכוון לזה. ואני סולח לך... אבל רק שתדע
שאני לא ישכח את זה והיחסים ביננו לא יהיו בדיוק כמו שהיו" אסף
אמר
"כן!" צודדה בו יעל
"אני יודע ואני מקבל את זה. שולם?"
"כן," אמר אסף
"ואת?"
"גם אני..." אמרה יעל במעיין הקלה...
"אפילו הכנתי לכם מתנה..." ציינתי
העיניים של שניהם נדלקו מיד. מי לא אוהב לקבל מתנות?
"באמת? לא היית צריך... מה זה?" אמרה יעל בצביעות מושלמת
"זה בתיק שלי, שניה..." אמרתי
פתחתי את התיק וסגרתי את ידי על המתכת הקרה. שלפתי את האקדח.
"מ.. מ... מה זה?" גימגם אסף. יריתי... אחד באסף ועוד אחת
ביעל.
וצעקתי "אני תכף מצטרף, למתנה הכי טובה שקיבלתם בעולם!!"
הכנסתי את הקנה מעלה העשן לפה ולחצתי על ההדק...