"קו עשרים ושלוש עבר?" הזקנה שאלה אותי.
"לא יודע, הגעתי שניה לפני שאת באת." עניתי. אני שונא שזקנות
תימניות שואלות אותי אם האוטובוס עבר. בכלל, אני שונא שאנשים
שואלים אותי שאלות מטומטמות כאלה.
לקחתי שאכטה מהסיגריה. "איזה כיף!" חשבתי לעצמי, עכשיו אני
יכול לעשות מה שבא לי. כבר לא כבול בשרשראות שלה. כבר שבוע
וחצי - תיקון, שבוע ויומיים וחצי - שאנחנו לא ביחד. אני והילה,
הילה ואני אני לא מאמין שהייתי איתה כ"כ הרבה זמן. על מה
דיברנו? מה היה הבסיס שעליו היינו ביחד? אני לא יודע, אולי
אלוהים יודע, אני אשאל אותו פעם הבאה שהוא יתקשר.
"סליחה, אפשר אחת?" הקול עורר אותי ממחשבותי.
"בטח" אמרתי והושטתי את החפיסה שלי. הסתכלתי עליה, כוסית.
"אני מיטל" היא אמרה
ואני רוצה לזיין אותך, חשבתי. "נעים מאד, אני ניב"
התחלנו לדבר על הא ודה, וואי איך אני שונא שיחות חולין! אם בא
לה עלי, למה ללכת מסביב? דיברנו ודיברנו. מה יצא לי מכל השיחה
הזאת??? כלום! אני רק יודע שהיא לומדת פיסיקה וביולוגיה באיזה
תיכון שאני לא זוכר איך קוראים לו בת"א או פתח-תקווה, או שזה
היה רמת-השרון? הנה, היא עושה את התנועה בשער שלה כמו שהילה
הייתה עושה. הילה?!? מה היא עושה לי במחשבות. אני זרקתי אותה,
מה היא חוזרת לי למחשבות. אולי בגלל זה נפרדנו.
"נו!! יש לך?" היא שאלה אותי
"מ... מה? מה אמרת לא שמעתי?" שיקרתי. מה אנשים מפריעים לי
למונולוג הפנימי שלי עם עצמי. הם לא רואים שזה חשוב? אני אדבר
עם אלוהים גם על זה. שיעשה משהו שאנשים יראו שאתה מדבר עם עצמך
בראש, רק כדי שלא יפריעו.
"שאלתי אם יש לך חברה?" מיטל שאלה אותי
"כבר לא," עניתי "אנחנו כבר שבועיים לא ביחד"
מיטל חזרה לדבר איתי. אבל אני, אני לא הקשבתי לה. הייתי עסוק
בלדבר עם עצמי, לחשוב על השנה האחרונה. אני לא יודע למה הייתי
איתה מההתחלה. מה לי ולה? אני מסתכל על עצמי ורואה שאני כותב
את הטלפון שלה בסלולרי שלי. למה לא? אני אתקשר. נדבר, אולי יצא
מזה משהו.
"תגיד,דרך-אגב, קו ארבעים ושתים עבר?" היא שאלה אותי
"לא יודע, הגעתי שניה לפני שאת באת." עניתי. אני שונא שאנשים
שואלים אותי שאלות מטומטמות כאלה. היא לא כזו יפה גם ככה. לא
יודע. לא נראה לי שאני אתקשר. אני מנייאק.
היא עלתה על האוטובוס שהגיע. נישקתי אותה על הלחי, אמרתי שהיה
נחמד ושאני אתקשר אליה היום בערב. היא מחייכת. אני זורק שורה
נדושה ומחייך חזרה. האוטובוס נוסע. |