אי אפשר בכלל לדעת מתי בעצם זה התחיל, כל התהליך הזה שנקרא
תחילת הסוף, תמיד רוצים לשים את האצבע על איזו נקודה בזמן ,
מין הרגל כזה מאז, החברה הראשונה, הנשיקה הראשונה הפעם
הראשונה, לא ניתן גם להגיד מתי כבר היה ברור שהפעם זה באמת
והפעם זה ממש, אבל ממש סופי, אולי כשהיא קמה לעשות פיפי בלילה
ושאלה את עצמה למה צריכה לישון ליד המגעיל הזה, אבל אולי התחיל
שנתיים קודם כשהתחילה להכנס לחדר 30 בצ'טים כמתבוננת, אבל לא
עבר זמן רב וסיפרה לכל דיכפין על הרגליה כמאוננת, זה היה
פלירטוט תמים שעשה לה קצת חמים והוא בכלל ישן ודי שמח שאינה
גוהרת עליו עם סידורי השיער שהיתה נוהגת לעשות לעת ליל, אולי
גם זה התחיל ביום בו הוא ראה אותה נכנסת למכונית לבנה ונוסעת
לכיוון אזור התעשיה, הוא הרי נסע אחריה וליבו פועם כמו בסרט
מתח, הם לא עשו כלום רק שתו קפה בחוץ אבל משום מה הרגיש ששיחתם
לא נסובה סביב עיסוקה כמתווכת, מוצלחת יש לומר, כי בשנתיים
האחרונות הוא די מובטל והיא די מפרנסת.
חלל נוצר, היא אמרה בפגישת הייעוץ הראשונה, גם אני מרגיש קצת
לבד, ענה מתנשף לאחר שאיחר במחצית המפגש והתנצל בחיוך קטן .
לא יודע אם אוכל לעזור לכם, הוריד היועץ מעט את משקפיו ונתן
בהם מבט.
יש פה חוסר תקשורת מוחלט ואינני רואה גשר, אפילו לא אחד. הם
השפילו עינהם, שתיקתם רועמת הודאה עצובה, אין להם עוד מושג או
סיבה לבוא לפה או להישאר ביחד. שלובי ידיים וחסרי מבע פסעו
לרבנות וניפרדו, כל כך פשוט, פשוט נגמר.