לי, מכל האנשים היה ליצן שמח. ואני רציתי אותו עצוב, מלנכולי
כזה. עם אודם שנמרח לו על השפה ודמעה שחורה על הלחי. ותארו לכם
איזה שוק אני חטפתי כשקלטתי את הליצן שלי דופק את הנערת גומי
על יד הכלוב של האריות. זה לא שלא ידעתי שאחרי המופע הוא הופך
להיות ולדימיר חרוצ'וב עם שיער בלונדיני-חום בהיר כזה ומבט
רציני בעיניים. פשוט לא ציפיתי מהליצן הכי טוב שלי ללכת לדפוק
את הנערת  גומי. שלא נדבר על זה שהיא הייתה אחותי.
אני רק אהבתי לדבר עם האריות, ולהאכיל את הפילים, עם חדק ארוך
ארוך כזה שהם שולחים כדי לקחת בננה, או לתפוס או לא יודעת מה.

באיזה יום באו לפה כמה מהמפגינים האלו שמפגינים נגד הקרקס,
והתעללות וכל מיני. גנבו לנו כלוב ואיזה אחד ישב בו. זה לא
שלג'ובה, המנהל שלנו, ממש איכפת או משהו, אבל זה סתם מפחיד את
הילדים הקטנים. אני דווקא התערבבתי שם לא רע. דיברתי עם איזה
אחד שלא אוכל ביצים, כי זה מכאיב לתרנגולת. כמעט שכנע אותי,
אבל  ארוחת בוקר של ולדימיר, בלי ביצת עין פלפל וקורט מלח זו
לא ארוחת בוקר.
מאז שראיתי אותם ביחד,הוא והנערת גומי, נו... אחותי, התחלתי
קצת לפקפק בארוחות שלו. אולי הוא היה נחמד אלי כדי שהיא תיתן
לו. ובסך הכל, לא ממש הייתה לה ברירה, כי כמה בחורים בגילה
אפשר למצוא בקרקס נודד עצוב כזה. וזה לא שרק לי היה עצוב, באמת
היינו קרקס עצוב. מהקרקסים שחייבים לנדוד, כי מרוב שאנחנו
עלובים, לא קיבלו אותנו בחזרה באותה הארץ.
אני זוכרת, שתמיד שאלתי את ג'ובה, מה יהיה אחרי שנסיים את כל
הארצות בעולם, מה יהיה איתנו אז. כבר לא ישאר לאן ללכת. הוא
תמיד היה מהנהנן מושך בשפם החד שלו מצד אחד ונותן חצי חיוך.
"תמשיכי לחייך , והכל יהיה בסדר".  

אחרי שלוש שנים כבר כמעט סגרנו את אירופה, ודווקא בברלין היתה
הצלחה לא קטנה. שם אפילו לא הייתה הפגנה ולא כלום, הכל הלך
חלק. רק מה, שולדימיר ואחותי החליטו להתחתן, ועזבו את הקרקס.
השאירו אותי שם, אחותי ביקשה שאני אחליף אותה כנערת הגומי
החדשה, וברחה איתו. אחותי, לא ממש היה אכפת לה, וג'ובה סתם
התעצבן עלי והחליט לסלק אותי מהקרקס. כמה שכעסתי עליו. באתי
אליו, ואמרתי לו שהמשכתי לחייך, כמו שהוא אמר... ועכשיו הוא
מסלק אותי, התחלתי לבכות ולצעוק ולהעיף דברים, אבל לא היה
איכפת לו. רק משך בשפם והפנה לי גב.

אז הלכתי, לא שהיו לי ברירות. מדי פעם הייתי באה להפגנות נד
הקרקס ופוגשת שם איזה טבעוני או שניים שניסו לשכנע אנשים לא
להכנס. על הביצים אני דווקא ויתרתי, כמו על הארוחות בוקר של
ולדימיר. את אחותי יותר לא ראיתי. רק את אותו אחד שישב בכלוב
באחת ההפגנות. הוא ישב איתי ושכנע אותי להצטרף איתם להפגנות
נגד כל ההתעללות הזו, אז הסכמתי, לא שהיו לי הרבה ברירות. ומדי
פעם, כשהיינו עוברים, הייתי מסתכלת על הנערות גומי שלהם, ובוהה
בליצנים העצובים שלהם. תוהה אם גם הם דופקים נערות גומי אחיות,
ועד כמה הביצי עין שלהם באמת טובות. ובכל הקרקסים, מלבד הקרקס
שלי, היו ליצנים עצובים. דווקא לי היה ליצן שמח, שדפק את
אחותי. אבל המשכתי.  רק חייכתי, כמו שהוא אמר. ידעתי שיהיה
בסדר.