בין עצים לבנים לבין שקט של ים, נעמד לו גמד קטן, הוא הביט אז
ימינה, וגם שמאל, וראה רק חול וחול.
הוא חיפש את עצמו בין הרים וגבהות, הוא הבטיח שלא להבטיח
הבטחות.
הוא תהה, על קיום, ושאלות של חשש...
האם הוא איבד את עצמו?, הכיצד?...
ממש שם, מעבר לים... עמד לו גמד, לא יודע לאן.

אז ניגש אליו עז.
ובשקט שאלו עיניו, האם הוא יודע היכן ולאן נעלם המאור מפניו.
הגמד, הביט, הסתכל בפניו, ואמר אז בשקט, בלי קול.
הוא הלך לשם, אל השכול, אל הבלתי ידוע...
והעז, המשיך לדבר בעיניו.
הגמד, לא ידע אז מדוע, ולא שאל הכיצד.
רק לחש לו בשקט, פ ח ד.
הגמד, רק עמד שם, לא החליט החלטות, רק עמד שם בשקט בעיניים
דומעות.
אז ניגש לו העז, התקרב, ונגע.
העביר את התחושה, שתבוא התשובה.
התיישב הגמד, מגרונו בקע קול בכי עז.
התיישב לו העז, ושוב נעמד.
הגמד לא חשב, ולא הבטיח לשתוק.
ובשקט לחש לעז שתי מילים, תיהיה  ת מ י ם.
והעז הסתכל, בעיניו הבורקות, ומאור פניו שב, מהבלתי ידוע...
העז לא הגיב, אולי לא הבין, והלך.
וכעת הגמד, לא יודע כיצד, הוא פשוט כבר לא הביט במבט מפוחד.