המשמרת של יקי הסתיימה בארבע אחר הצהריים. בארבע וחמשה הגיע
רונן, עמוס דיסקמן וחטיפים, להחליף אותו בש"ג. יקי פשט את
האפוד ויצא לחלץ עצמות. עד ארוחת הערב היה עוד זמן רב.
טייל לאורך גדר הבסיס. השעה הייתה כמעט שעת בין ערביים. השמש
שילחה אלומות אור אלכסוניות, מהורהרות. מה כבר יש לעשות בבסיס
שכוח-אל כזה בשבת אחר הצהריים.
לכיוון דרום, במרחק לא רב, השתרעו סוללות עפר נמוכות, קוצניות,
ומאחוריהן עמדות המשטרה הפלשתינאית, הנטושות עתה. לפאת מערב
היה הים. קרוב, אך בלתי נראה ובלתי נגיש, מאחורי גדרות תיל
ודיונות שהכניסה אליהן אסורה. את שתי צלעותיה האחרות של גדר
הבסיס חבקה ההתנחלות, בנויה, רובה ככולה, מאותן "יחידות דיור"
ניידות, קטנטנות, אשר שימשו גם למגורי החיילים שבצד הזה של
הגדר.
סמוך לגדר, בפינה הצפון-מערבית, היה גן-משחקים קטן. מגלשה וכמה
נדנדות, נטועים בחול. שלושה ילדים קטנים שיחקו שם. ילדה,
שנראתה כבת חמש, לבושה חצאית ג'ינס ארוכה וסוודר, ושני ילדים
קטנים יותר, חבושים כיפות בוכריות צבעוניות. מתוקים.
כאשר חלף לידם קראה אליו הילדה:
"איש, אתה יכול לעזור לנו? לאחי חגי נפל הבקבוק לתוך הגדר."
יקי ניגש אל הגדר. הבקבוק היה נעוץ בתוך הקונצרטינה. הרים אותו
וניקה את הפיה מן העפר בחולצתו. הושיט אותו לילדה.
"זה לא איש, זה חייל", תיקן אחד הילדים.
"לא נכון, אברהם. זה גם איש וגם חייל. לי קוראים הגר. איך
קוראים לך?", אמרה הילדה.
"לא נכון!", אמר אברהם. הוא הרים פחית שתייה ריקה שהייתה מוטלת
ליד הגדר והשליך אותה לתוך המחנה. חגי, שהיה הקטן בין השלושה,
התנדנד על הנדנדה והסתכל בשני האחרים בעניין.
"לי קוראים יקי", אמר יקי, "ילדים, אתם יודעים שאסור לזרוק
לכלוך בחוץ?"
"לא 'כפת לי", אמר אברהם במרדנות, "אפילו אם אני יהיה בעונש."
"אני לא אתן לך עונש, כי אני לא אבא שלך. אבל לא יפה לזרוק
לכלוך."
"נכון", אמרה הגר, "רק לאבאים ואמהות מותר לתת עונש. לא לסתם
אנשים."
"לא נכון", אמר אברהם, "גם לסתם אנשים מותר. חגי, תשאל אותה
איפה הירח."
חגי הוציא את המוצץ מפיו.
"אני אכלתי אותו."
"למה גילית לה?!", כעס אברהם.
"לא לזרוק לכלוך, ילדים", אמר יקי.
הוא המשיך בסיורו.
השמש הכתה בסנוורים כתומים. האוויר היה חריף. זהירות. באחת
הפינות השוממות של הבסיס, מאחורי הגנרטור וליד פינת מגרש
הכדורסל, החליט לעצור. נעמד צמוד אל הגדר, השחיל את אצבעות
ידיו בין חוריה ונאחז בה היטב. זו הייתה עשויה להיות אתראת
שווא, אבל עדיף לא לקחת סיכונים.
השניות נקפו. שום-דבר. רוח ערבית החלה לנשב. אתראת שווא,
כנראה-------------------------
"...הפרצוף המסריח שלו בתוך הפנים שלי!.. הים התנחשל ונסוג
לאחור, חושף קונכיות ושלדים...סע! סע כבר, אידיוט!...עכשיו
הסתער קדימה, ממגר וממוטט את רכס הכורכר, מגיע עד הגדר. תהום
אדירה והכל נוזל לתוכה...הבנות צרחו...גם האטמוספירה. התכלת
נבקעה לשניים ונגלה שחור החלל החיצון...העופות המרוטים האלה
גדולים, ענקיים כל-כך, אלוהים!..
עמוד בשקט. זה לא אמתי.
...אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר!..השיליה מגעילה,
משהו...עכשיו החלו המבנים ליפול פנימה ברעש...תסתמו את הפה,
אני לא שומע כלום!...יש שתי שיטות להפרדת צבעים...גלים גדולים
ורכים..."
---------------------------------
רק להיאחז היטב בגדר ולנשום נשימות רדודות ואיטיות. רדודות
ואיטיות.
זהו. נראה שזהו. עבר. עכשיו להפנות את המבט למטה. לאט. הכל
לאט. כן. יש שליטה על הסוגרים. בסדר. עכשיו נראה אם אנחנו
יכולים כבר לעזוב את הגדר ולהסתובב.
שני חיילים סדירים עמדו במגרש הספורט, עשרה או עשרים מטרים
ממנו, והסתכלו בו. מאיפה הם צצו פתאום? כמה זמן עבר? הגבוה
והקרוב שביניהם הקפיץ כדורסל מידו האחת אל השניה. הכדור התווה
קשתות מבהיקות באוויר.
"מילואימניק, הכל טוב?"
"מה?"
"נראית קצת אפוף. חשבנו שמשהו לא בסדר אתך."
"אה...אני סתם ניבט אל החופש, הבלתי מושג, מבעד לסורגים". איזה
בדחן אני. לץ אמתי.
התחיל ללכת לעברם. פסיעות מדודת ורהוטות, בקצב המטרונום.
הקואורדינציה בסדר.
"מה אתם משחקים?"
"חיובים. רוצה להצטרף?"
"למה לא?"
החייל הגבוה עדיין הביט בו. מבט חד וקשה. מבטו חצה את המרחק
ביניהם, חדר דרך עינו הימנית של יקי, מכאיב לסינוסים, ופגע
בירכתי גולגולתו, מותיר שם נקודה אדומה וכואבת.
מה הוא לוטש מבטים כאילו הייתי איזה כוסית. החוצפה של הילדים
האלה.
"איך קוראים לך, מילואימניק?"
"יקי."
"שו?"
"יקי."
"יש לך מזל שלא יצא לך לגור באמריקה, יקי...אני מומו וזה יאיר.
קיצור של מה זה יקי?"
"יוחנן. באמריקה דווקא כן יצא לי להיות. כמה שנים. והיה לי
שותף לעסק בשם דודי. שווה בנפשך."
"עשיתם עסקים טובים, אני משוכנע...", צחק החייל הנמוך יותר,
יאיר, "לא ידעתי שעדיין משתמשים בשם הזה."
"בדור הגריאטרי שלי עדיין השתמשו בו", אמר יקי, "תור מי
עכשיו?"
"תורך ואחר כך תורי. גיל קודם ליופי."
"חן-חן".
העסק הזה נמשך כבר כמה חודשים. צריך לבדוק מה קורה. יכול להיות
שמדובר בבעיה גופנית פשוטה בסך-הכל. גידול, אולי. נברר
בקופת-חולים איך עושים אם אר איי. הם לא ששים לאשר בדיקה יקרה
כזאת, אבל חייבים לבדוק. בדיסקרטיות מלאה. אנחנו לא רוצים
להצטרף לסטטיסטיקת האבטלה. אני בסדר, בסך הכל. תראו איך אני
מכדרר בשתי הידיים. לא רע בשביל כרסתן בשנות השלושים הלא
מוקדמות.
התרומם מקו השלוש וזרק. פפפט! סל חלק ונאה. מייקל ג'ורדן
שמנמן.
"אתה תלמד לכבד את שיבתי", זרק יקי את הכדור לעבר יאיר.
"כן המפקד!"
יאיר ניסה לקלוע והחטיא. הכדור פגע בלוח הסל ונפל על המגרש,
מקפץ ומתרחק. מומו החל לרדוף אחריו, חולף בסמוך ליקי. השיער על
זרועו של יקי, הקרובה אליו, סמר באימה.
מה הוא רוצה, הסדירניק הזה, לכל הרוחות?! הוא מתנהג בצורה
משונה. בן-זונה קטן ומסריח! בא לחנוק אות...תירגע, לנשום עמוק
ולהירגע.
"טוב, בחורצ'יקים. אני חושב שאני אלך לנוח על זרי הדפנה בחדר.
תמשיכו לעשות חיים."
הסתובב והלך לאיטו לכיוון המגורים.
מומו חזר עם הכדור. שניהם התבוננו בגבו המתרחק של יקי.
"נראה לי קצת גנוב, המילואימניק הזה", אמר יאיר,"היוחנן-פאולוס
הזה."
"כולם מתחרפנים פה, במקום המסריח הזה", מומו זרק את הכדור.
קלע. "יאללה, עכשיו תורך."