והיא מסננת "ביי". ואני, בלית ברירה- עונה לה. מדחיק את העומד
לבוא. ואחר-כך בא הניתוק, וצליל ה'תפוס'. ואני נותר יושב, חסר
אונים בלעדיה. אוחז ביד רועדת שפורפרת טלפון שחורה. מכווץ את
רגלי אל גופי ומחבקן. מנסה לדמיין אותה, לראות אותה בעיניי, את
חיוכה מלא האושר, שערה הגולש, מבטה האוהב, צווארה הלבן. ואני
שולח יד לעברה, מנסה לאחוז בידה, ללטפה, לחוש את חומה... והנה
אני ישוב בכסאי, אוחז לא אוחז בדמות בלתי נראית, והנה היא
נעלמת לנגד עיני, ואני נותר שם לבדי, נתון לכסא בו ישבנו
שנינו, אוסף את שאריות האני בחזרה פנימה, ואינסוף מחשבות
צועקות בראשי אמת אחת ויחידה: אני לא יכול לחיות בלעדיה. |
