לילה.
החושך השחור מכסה את כל שהמולת היום הוציאה.
שקט.
אנשים וחברים מתפוגגים ומתפזרים- אבק בין רסיסי הטל הלילי.
לבד.
חור שחור בין מיליונים של כוכבים נוצצים.
גלים של תקווה חוזרים מן החוף , נסוגים אל מול אורות העיר
הרחוקים.
קצף של אכזבה משאיר סימניו על הסלעים, בועות מתפוצצות על
המזח.
סרטן הופך קונכיה, מושך מעלו שמיכה של אבן,
תחנה שהיא מעבר- או מעבר שהוא תחנה
שעות קטנות וקצרות של "אושר?", שעון שמאיץ את מחוגיו, מחיש אור
ובוקר.
למה אתם רוצים אור כל כך חזק? תנו לילה, תנו חושך...
נעולה על השחור הגדול, מוקסמת מהשתקפותם של הכוכבים על הגלים
הם קוראים לי, ממלאים אותי עד אפס מקום ועד כלות הכוחות.
יגוני שוקע ונעלם בין גלים צבועים בכחול. הגיע הזמן.
מכאן, אני לא נאבקת יותר.