אני שומעת שיר של רוברט פלאנט,
הוא מודיע לי שאיבד את ראשו מאז שהתאהב.
וכמותו אני מרכינה ראשי בפני כל מה שעשית לי,
בפני כל מה שלפתע כואב.
לגמתי ממך מלוא חופניים, שמענו שיר על המיטה, אני ואת,
שיר של רוברט.
הקונדום מושלך כאן כאבן שאין לה הופכין.
כי לי אין גבר, ולך יש קהל רב
הצובא על פיתחך,
ומי הוא הזר
שחדר לתוכך,
והפך את ליבי לביב של שופכין,
הגולש ממני ועולה על גדותיו,
זהו לב מאוהב.
אז דעי אותי ילדה, את רגעי בדידותי,
את אושרי הפרטי,
עת אין בידי
מאום מלבד תומתי
ולחות ירכי.

אני רואה אותך גומרת אל מול הרי מואב,
הם מאדימים מבושה, או משקיעה של קיץ.
כמותם אני זוקפת את ראשי הכבד המוזהב,
הוא סחרחר עליי, נוטפת פלגים של מים,
זולגת נוטפת בירכיים רוטטות.
ליצן מדגדג זוקף ראשו הסגול כמוכיח בשער, אך אין כלל נביא
בעירו.
התכווצות של בטן. את הופכת עבורי לעבודת אלילים.
מעגלים מעגלים. רגעים של בדידות. של המון צבאות.
של ידיים לחות.
אז בכי עליי, ילדה, על רגעי השכול,
על פרץ תשוקה,
שהבאישה ריחי
בעיני בורא העולם.