[...] "למה, למשל, אנחנו מפנים את ההתנחלויות?" המג"ד שילב את
אצבעותיו ושיכל רגל על רגל.
" כי זו המדיניות שהממשלה מכתיבה לנו." דקלם הקצין הצעיר.
המג"ד חייך וחשף פה מלא שיניים. "אז גם אתה קנית את השטות הזאת
על הרשות המבצעת, הא?"
הקצין היה מופתע "וודאי: אנו מבצעים בפועל את החלטות הממשלה
שמשקפות את רצון העם. זוהי דמוקרטיה." המג"ד מתח את חיוכו עד
שפרצופו נראה עשוי גומי. בשרירי הלחיים שלו עבר מדי פעם רטט
עצבני.
"ומי עומד בראשות הממשלה?"
"ראש הממשלה"
"שלפני כן היה?..."
"שר הפנים"
"ולפני כן?..."
"חבר כנסת"
"ולפני זה?..."
"רמטכ"ל"
המג"ד מחא בכפיו וביצע קפיצה קטנה בתוך הכורסא שלו, מניף את
ברכו האחת ואז את השנייה. עור הכורסא השמיע צליל חנוק וקטוע.
"בדיוק, ידידי הצעיר, בדיוק! ומי אתה חושב שלח אותו לכיסא ראש
הממשלה? אנחנו! ואת כל הגנרלים שהיו ראשי ממשלות לפניו? אנחנו!
זה מן מנגנון כזה, ממש חמוד, שמונע מאתנו לבצע החלטות שאנחנו
לא אוהבים."
הקצין היה מזועזע. מחוויר ומאדים חליפות, הוא שאל בפלצט
מרוסק:
"מי זה אנחנו?"
" או, זה כולל בעיקר סא"לים , אל"מים ותא"לים. כמה מח"טים,
אוגדונרים, ראש אכ"א ואת הנהג שלי. בחור זהב. מי שמנהל את השטח
אלה בעיקר מ"פים ודרומה. הם עושים את עבודתם נאמנה ואז לנו יש
זמן להכין את הרמטכ"ל למבצע חייו: ראשות הממשל. וזה לא קל,
חביבי, בכלל לא. זה לוקח לנו ארבע-חמש שנים, אם לא יותר."
"אבל למה?"
עכשיו היה תורן של עיני המג"ד להצטמצם בהפתעה.
"מה זאת אומרת? תאר לך איזה מש"ק חווי"ה במיל' מנהל את תקציב
הביטחון , מחליט על גודל רצועת הביטחון או אפילו..." צל האפיל
על פניו של המג"ד, "שולח נשים לקורס טיס ועוד אלף נושאים
שדורשים את טיפולו הזהיר של איש מקצוע, כזה שמכיר את השטח
מקרוב. זה יהיה ממש חוסר אחריות מצדנו לתת לטירון לחלוש על כל
התחומים האלה שבנפשנו ובכיסנו." המג"ד הטה את ראשו, קרץ וחייך
חצי חיוך.
"אתה רוצה להגיד לי שאתם מזייפים את תוצאות הבחירות?"
"אל תהיה טיפשון, הרי זו עבירה פלילית! אנחנו פשוט..." הוא
הרהר לרגע, מבטו מלוכסן למעלה, אצבעו מותחת את שפתו התחתונה,
"מנחים את העם לבחור בחירה מתאימה ע"י הצגת מועמד ראוי ומועמד
ראוי פחות. אני אוהב להקביל את זה לאם צעירה שעוזרת לתינוקה
לצעוד את צעדיו הראשונים..."
"ומה עם ראשי הממשלה שלא היו גנרלים?"
המג"ד נענע את ראשו באיטיות. "כן... היינו צריכים להתפשר. אסור
שמישהו יעלה על הסידור הקטן שלנו ולכן מדי פעם אנחנו מרשים
לאיזה איש ציבור להיבחר, מין עלה תאנה זמני. שים לב, הם אף פעם
לא מסיימים קדנציה."
שתיקה נמתחה לכמה שניות.
"ופינוי ההתנחלויות, תהליך השלום, הוא אינטרס של הצבא?"
"וודאי, וודאי. תאר לך, שהיינו צריכים לעסוק במלחמות כל הזמן:
לאשש את דיווחי המודיעין, להזיז כוחות, לתכנן תוכניות, להצהיר
הצהרות, להיפצע, להצטלם, לחשוב על סלוגן למלחמה, על שם למלחמה,
לקיים שיחות, לסגת, להתראיין למוסף מדיני ולמתוח כותרת:
'אמרתי לכם! ' - זה כאב ראש נוראי, בזבוז זמן מוחלט! מתי יהיה
לנו זמן להכין את הקמפיין לבחירות? לשכור יועצים? להתאפר? כן,
מלחמה היא בהחלט לא אינטרס של הצבא."      
ייאושו של הקצין העמיק. הוא שקע לתוך הכורסא שלו וביקש כי היא
תיבלע אותו והוא יתעורר על מיטת השדה שלו ולא יזכור דבר.
המג"ד שלח מבט אל השעון, צקצק בלשונו ואמר:
"ובכן, כבר נעשה מאוחר, חומד, בכל מקרה, אני מאד שמח שניהלנו
את השיחה הזאת." ובעודו מלווה את הקצין לדלת המשרד, חיבק את
כתפיו באינטימיות אבהית.
"ושתדע לך, שרק בגלל שאתה מוכשר ואנחנו מנבאים לך עתיד מזהיר,
שיתפנו אותך בתעלול שלנו." המג"ד חייך במתיקות, "ותזכור שזה
הסוד שלנו ואל תספר לאף אחד, או.קיי?" הקצין החל לרדת במורד
השביל. המג"ד נופף אליו לשלום "צ'או במבינו!" ולאט הצטמצם לכדי
נקודה כשהקצין השתרך לעבר מאהלו.
הוא נכנס למקלחת, התפשט במהירות, פתח את ברז המים עד שהברז לא
הסתובב עוד בידו ונכנס מתחת לזרם, מתנשף בכבדות, מניח למים
לצרוב אותו, לאדים לאפוף אותו.
משום מה, הוא הרגיש מלוכלך.