דווקא ההתחלה לא היתה כל כך אופטימית. כמו כולנו, היא לא ידעה
מה היא רוצה, ומי היא בדיוק, ולמה בכלל היא כאן. התאהבה באנשים
הלא נכונים, בחרה את כל הבחירות הלא נכונות, הסתובבה בדיוק
במקומות שאסור היה לה להיות. וכמו כולנו, היא ידעה, היא ידעה
בדיוק כמה זה רע, וכמה זה רע שהיא לא קמה יום אחד ועושה את מה
שנכון לעשות, כמו כולנו היא קראה בעיתון וראתה בטלוויזיה ואולי
גם שמעה פעם מחברה. שככה זה נכון.
וידעה כמו כולנו שהיא פוטנציאל מבוזבז, ושאם רק העולם היה יודע
להשתמש בכל המתנות שהוא נתן לה... ואם רק היו נותנים לה, לרגע
אחד, ליום אחד, לקבל את ההחלטות ולקבוע מתי ואיך ולמה וכמה
ומה, הכל היה נראה אחרת, צמרות העצים היו מגיעות מעלה-מעלה אל
השמיים וכולנו היינו מסתובבים עם חיוך על הפרצוף ומבקשים עוד.
וכמו כולנו, היא הגיעה אל הגיל... הגיל שבו ידעה שזה לא יקרה
יותר. הגיל שבו ידעה כמה נוראות הן עובדות החיים הפשוטות, כמה
נוראה היא עצם היכולת לקיים עולם משלך בתוך הראש שלרוב אינו
קשור למה שהולך בחוץ, כמה נוראה היא עצם המחשבה. וכמו כולנו
היה שלב שבו היא חשה בושה על מי שהיא ומה שהיא, אבל בסך הכל כל
מה שהיא היתה צריכה זה מישהו שיבוא ויגיד לה במילים הכי פשוטות
שיש, אבל אולי הכי יפות ונוגעות, שכמו כולנו, היא בסך הכל בן
אדם.
ויום אחד, כשנסעה באוטובוס, מעוד יום ארוך ומפרך שאף אחד לא
ידע עליו בכלל והיה משול לאותו עץ שנופל ביער ואיש לא שומע
ואיש לא רואה, יום אחד היא ראתה משפט אחד פשוט על סובארו לבנה
שנת ייצור 96'. זה היה משפט די בנאלי, די מוכר, צירוף פשוט של
ארבע מילים עם ציור מצחיק באמצע, ולא ברור אם זו היתה כוונת
המשורר אבל הפרצוף באמצע פשוט גרם לך לחייך בלי שבכלל רצית,
ואז בדרכי מירמה הושגה מטרת הסטיקר, הנה חייכת, תן חיוך - הכל
לטובה. וזה באמת נראה לה טיפשי, איך אפילו במסיבת ההפתעה שערכו
לה לפני חודשיים לא הרגישה ככה, ואיך אפילו שהקריאו את שמה
בטקס המצטיינים כשעוד היתה בצבא לא הרגישה ככה, ואפילו כשההוא
שרצתה כל כך פתאום גילה לה שגם הוא מרגיש כך... משפט אחד בנאלי
ברגע מסוים אחד במקום פשוט ומוכר אחד בדרך הביתה, והיא מחייכת
חיוך לא מזויף בכלל.
ונדמה לה שהנה, זה יעבור איך שתיכנס הביתה והבלגן הרגיל יחכה
לה וכל המפלצות שמתחבאות אצלה בתיק כשהיא בעבודה או לימודים או
באוטובוס או סתם ברחוב פתאום יצאו החוצה כמו תמיד. אבל לא,
הפרצוף הקטן המחייך חזק מהן.
ולמרות שאם היו מספרים לי את הסיפור הייתי מגחכת ושולפת ישר
מהמחסן איזו הערה צינית משובחת במיוחד, עם עובדות לא מתווכחים.
וזה לקח זמן ולא היה קל והמפלצות עוד הציצו מפעם לפעם, פעם
מפלצת השנאה העצמית פעם מפלצת החרדה פעם מפלצת הבדידות ופעם
מפלצת האובדן. ולפעמים הן ידעו לצאת בדיוק ברגע הנכון,
מבחינתן, לא מבחינתה, ולפגוע ולרמוס ולהכאיב כל כך... אבל יותר
היא לא היתה לבד אף פעם, פרצוף קטן טיפשי ומחייך.
הכל לטובה, ילדונת.
הכל לטובה.