אני עוצם את העיניים בשביל להרדם, מחכה שהשינה תבוא. ובנתיים
אני שר לעצמי שירים בלב, סופר כבשים, פרות, דגים, חתולים, אבל
היא לא באה. המואזין בחוץ מפחיד את הכלבים שנובחים כמו
מטורפים, לישון אי אפשר.
אתמול היה לי יום הולדת. השלישי ביוני.  שנה של מונדיאל. קיץ
בחוץ, אבל עדיין קר.
בקיץ של 1970 אבא שלי טס למקסיקו כדי להיות חלק מהיסטוריה
ולראות את נבחרת ישראל בהופעת בכורה בגביע העולמי. אמא שלי
קיבלה עלי צירים ביום ששפיגלר הבקיע נגד שבדיה ואבא שלי התקשר
כדי לומר לה שהוא החליט שיקראו לי מרדכי. סבא שלי אמר לה
שמרדכי זה שם כבד מדי בשביל ילד, אפילו בשביל התקופה ההיא
וביקש ממנה שיקראו לי על שמו, יחזקאל, אבל כולם קוראים לי
חזי.
אז אני קם מהמיטה ומשאיר את המואזין לכלבים ומכין לי שוקו חם,
מדליק סיגריה ונזכר במונדיאל שעבר לפני ארבע שנים. בדיוק חזרתי
מטיול של שמונה חודשים במזרח ובדרך פגשתי את יעל.
ישבנו אחת ליד השני במטוס והתוכחנו מי טובה יותר, ברזיל של
רומאריו או איטליה של באג'יו. שתיים עשרה שעות לקח לי להתאהב
בה, למרות שהיא בכלל אוהבת את ברזיל. הגענו לארץ והצעתי להפגש
למשחק הגמר. היא הסכימה להפגש איתי למרות הבושות שעשתה לי
המשפחה, שהופיעה בנמל עם בלונים ושלטים של 4x4 שרשום עליהם
"ברוך הבא הביתה", כאילו חזרתי הרגע מהשבי הסורי.
בגמר עצמו, איטליה הפסידה בפנדלים, אבל זכיתי בה.
שבועיים אחר כך עברנו לגור ביחד, כאן, בדירה הזאת שבמטבח שלה
אני יושב עכשיו, שותה שוקו חם ומעשן סיגריית ווינסטון מסריחה.
                       
למחרת אבא שלי מתקשר לארץ ממקסיקו ושואל את אמא שלי איך אני
נראה. אמא שלי מספרת לו שהיא החליטה לקרוא לי יחזקאל והוא
מתעצבן. אבל אין לו זמן לזה עכשיו, תכף מתחיל המשחק האחרון
בסיבוב הבתים, הסיכויים לעלות דווקא טובים. הוא אומר לעצמו
שביום כיפור הקרוב הוא יגיד מכל הלב את החלק של "כל נדרי", כי
לפני המונדיאל הוא הבטיח שיקרא לבן שלו על שם השחקן הישראלי
הראשון שיבקיע. בלב, הוא יודע שזה לא מספיק, אבל הוא ממשיך
לשכנע את עצמו שבכל זאת יהיה טוב ואלוהים לא יחזיר לו דווקא
כאן, בכדורגל. כזה הוא אבא שלי - אופטימיסט.

אני חוזר שוב לחדר ונכנס למיטה, אבל שוכח לסגור את החלון. אם
יעלי היתה כאן היא בטח היתה כועסת עלי. היא היתה מפחדת שנחשים
ושכל מיני חרקים יכנסו לנו לדירה. "קומה חמישית בלי מעלית",
הייתי אומר לה, "אם זה לא ג'וק שמושפע ממקגיוור, אין לו סיכוי
להגיע לכאן". אבל היא היתה מחייכת וקמה לסגור את החלון.

ישראל מפסידה במשחק האחרון, אבל היא בשיווין נקודות עם נבחרת
נוספת.
אבא שלי יושב בטריבונה, מפצח גרעינים, חבוש בכובע שמש לבן
שכתוב עליו "סטקיית עמרם", ובחולצת טריקו כחולה עם מגן דוד
גדול על החזה. "וואט האפנ'ז נאוו, צ'יקו?", הוא שואל באנגלית
שבורה מקסיקני שמן שיושב לידו. "טוס א קואין אומברה, איס אור
טאל", עונה לו השמן.
עץ או פאלי.
אבא שלי יודע שמשהו טוב לא יצא מהטלת מטבע והוא מנסה לצרוח בכל
הכוח שיעשו משהו אחר, פנדלים, אבן ג'וק, שילכו מכות והמנצחת
תעלה, משהו!
זה לא עוזר...
השופט מעיף את המטבע לאוויר וזה נופל על הארץ. פאלי. ישראל
בחוץ.
אבא שלי מוריד את הכובע ומחזיק את הראש בידיים. המקסיקני השמן
טופח לו על הכתף ומנחם אותו בכך שיחסית להופעת בכורה היינו
מצויינים. אבל אבא שלי בכלל לא חושב על זה. עכשיו הוא מבין
שלילד שלו קוראים יחזקאל, על שם האבא של אישתו, זה שאוהב בכלל
את איטליה. ככה הוא חוזר הביתה ומשלים עם העובדה שהפסדנו רק
בהגרלה ושבעוד ארבע שנים אנחנו כבר נקבע תקנון אחר במקום
ההגרלה. לא שנשתתף מאז בעוד מונדיאל, אבל בכל זאת.
אופטימיסט, אמרתי?
ארבע שנים היינו יחד, יעל ואני, עד שהחליטה לעזוב את הארץ
ואותי בתוכה. אמרה שהארץ נמאסה עליה, שזו מדינה בלי מזל ושהיא
צריכה משהו אחר בחיים שלה. שהיא צריכה מישהו שהיא מאמינה בו
ושיודע מה הוא רוצה מעצמו.
ארבע שנים שהיינו יחד ונשמתי ממנה יום יום.
ארבע שנים
זה שש עשרה עונות, קיץ-חורף-סתיו-אביב.
זה שמונה פעמים להעביר את השעון קדימה-אחורה-קדימה-אחורה,
זה ארבעה ימי הולדת.
זה שלוש שנים של השירות הצבאי פלוס שנה קבע.
זה פעמיים נהג חדש.
זה מונדיאל...