אתה נעלם.

מכחיש, מדחיק, מתנצל, מתרץ, בורח, מתכסה, מסתגר, מתרחק, משחק.


אני עושה את עצמי רודף.

צבוע, מתנשא, ציני, קר, מטיף, מחנך, מפחד, מתבייש, תוקף, צועק.


אנחנו נפרדים. כאן ועכשיו. בלי הרבה מילים, הכל כבר די ברור.
אתה מאוהב, אני לא. הרבה זמן לא הייתי מאוהב, הרבה שנים, למרות
שלפעמים אני משלה את עצמי שכן. אני יודע שלא. אני רק נדלק, לא
מתאהב. נדלק וכבה. לפעמים מהר יותר, לפעמים מהר פחות, אבל תמיד
מהר. וזה פוגע בי, פוגע בסובבים אותי, פוגע בך.

אני עצוב, עצוב שדבר כל כך יפה מסתיים ככה. מתחיל להרהר, אולי
אף פעם הוא לא יגיע. 'הוא יגיע', אני ממלמל לעצמי, אבל בתקופה
האחרונה אני כבר לא מאמין, אפילו לעצמי. אני עדיין מפחד לדבר,
ואני מפיל את זה עליך, על כולם. אני לומד. לאט, אבל לומד.

אני מפחד להיות לבד, אבל לא אומר את זה בקול רם. גם לא בלב. לא
מודה. 'אני צריך רק אהבה, אני צריך רק את היד, שתלטף אותי
בחושך וכשאני לבד', אני מזמזם לעצמי בימים כמו היום. אולי זה
לא מה שאני צריך, אהבה. אולי אני לא חושב על זה עד הסוף. אולי
קודם אני צריך לאהוב את עצמי, ורק אחר כך לבקש שמישהו אחר יאהב
אותי.

הכל זו השתקפות, אמר לי פעם איש חכם. אני כועס עליך כי אני
כועס על עצמי. אתה לא מדבר על עצמך כי אני לא מדבר על עצמי. כל
דבר שאני לא אוהב בך - אני לא אוהב בעצמי. פעם זה נשמע לי
קשקוש, אבל ככל שאני מתבגר אני רואה שזה נכון ביותר ויותר
מקומות, לפעמים חבויים.

אתה בטח כועס עלי. שלא החזרתי לך כל מה שנתת. שהייתי לפעמים קר
מדי. שהתעלמתי, שעשיתי את עצמי כאילו הכל בסדר, למרות שלא היה.
שהבטחתי ולא קיימתי. שקיבלתי ולא החזרתי. גם אצלך, הכל
השתקפות. תבדוק. אני לא טועה.

אז זהו. עד הדבר הבא.

נדבר?
אולי עוד כמה חודשים.
יקח לך זמן.
מצטער.