מנקה את הארון שלי.
מוציאה את כל הבגדים שאילצתם אותי ללבוש.
את המחשבות שאילצם אותי לחשוב.
את השקרים שאילצתם אותי לשקר.
את השמירות שאילצתם אותי לשמור.
את הזיופים שאילצתם אותי לזייף.
את האהבות שאילצתם אותי לאהוב.
את הדמעות שאילצתם אותי לבכות.

אני מוציאה אתכם, מאלצים שלי, אין בי שום הערכה אליכם יותר.
אני מוציאה אתכן, חברות מאולצות שלי, אתן לא חייבות להיות שם
בשבילי, אף פעם לא באמת הייתן.
אני מוציאה אותך, אהבה מאולצת שלי, סליחה שלא יכולתי לאהוב
אותך.
אני מוציאה אותך, הדבר היחיד שנאלצתי לאהוב כי הלב לא נתן
אחרת... את יותר מדי לארון שלי.

בארון שלי יש עכשיו מעט מקום, לא מורגש בו החלל הגדול שנוצר,
כאילו עם כל הוצאה- גם הארון קטן. ויש בו עכשיו להכיל, אותי.
אותי נקייה. בלי אילוצים. בלי רגשות. אולי רק קצת כאב- כדי
להישאר שפויה.

הייתי רוצחת. כמה אנשים. לא בגלל שהם הכאיבו לי, בגלל שהם עשו
את זה בכוונה.
הייתי יורקת על כמה מהם. מטיחה בפניהם את עובדת היותם זבל
אנושי.
הייתי בוכה איתם. על הכאב שעברנו אחת בשביל השני.
הייתי מחבקת אותם. לוחשת באוזניהם סליחה, על שלא הייתי מספיק
כדי שיאהבו אותי.
הייתי נופלת איתם. שיידעו, שהרבה יותר נעים ליפול ביחד, לא כיף
שם למטה לבד.
הייתי שוכבת איתם. רגועה ומוחלטת, יודעת שאין מקום שהוא נמוך
וגבוה כל-כך בו-זמנית.

הייתי מתה. כי כשהארון שלי ריק, אין בו מספיק סיבות לחיות.