They caught him again.

Throwing him into his cell, again, they locked the bolts and
began walking away. "Though luck Lebowsky!" said john, his
warden, and laughed. Lebowsky climbed back into his bunk,
still dripping from the sewage that had soaked up into his
clothes. "Fat chance! That's what I told yous... fat chance.
You knows how many dumbass kids already tried that trick
before?" Lebowsky was surprised that Clifford was still up.
Usually he waits 'till morning before he starts teasing him
about his failures. "Forty five attempts!" said Clifford,
with Lebowsky mouthing the words silently, as if already
accustomed to this speech. "And that's just this year!"
Clifford added.
Clifford was an eighty two year old African American home
bred pain in the ass, and Lebowsky was used to his teasing.
"So what was it this time boy? Dogs? Them new security
cameras they put up last year? What was it that put you down
this time?" Lebowsky was already half asleep in his bunk
when he said "The plumber".And then elaborated-"They had a
leak in the pipe I was going out through and that damn
butt-crack, accompanied by twelve of our boys in green,
caught me. Damn pipes.."

זכריה התעורר, והחיוך העדין שעל פניו התחלף לאיטו במבט מריר.
בוזגלו, שותפו לתא זרק לו חיוך מלא שיניים, וחזר לעיסוקיו.
השעה הייתה כמעט 10, והצלצול (החודש הם החליטו להשמיע את
השמינית של באך בכל השקמה) בדיוק החל. השומרת עברה מעבר
לסורגים, וקראה:
- "שמריהו! המשפחה שלך פה. יש לך שלושים דקות להתארגן, ואני
מחכה לך בכניסה לחדר הביקורים! מובן?"
- "מובן מובן דליה... כמו כל שני וחמישי... את יכולה לוותר על
הטון הצעקני הזה, אגב. זה לא הרשים בשבוע שעבר וגם היום זה לא
משהו..."
- "נו זכריה!" הוסיפה בקנטרנות, "אוף! אבל מנהל האגף אמר
שאנחנו צריכות להיות קשוחות אתכם! אתה לא חושב שהוא צודק? אוח,
הוא שוב פעם נועץ בי מבטים. נדבר היום בערב בסדר זכריה?
'תראות."
הוא צחצח שיניים ופתח את תאו (המפתח היה נעוץ בחור המנעול מאז
שדליה קראה לו) צעד בזריזות אל עבר דפנה, והניח את המפתח בידה.
צעדיו הקלילים התחלפו במהרה בהליכה נסחבת כאשר ראה את משפחתו.
רונה שוב פעם החליטה להביא את כל הילדים וגם את החבר החדש שלה.

"מה שלומך זקי?" היא אמרה בקרירות. "טוב. תודה."  הוא ענה לה.
נועץ מבטו בשום דבר ספציפי. "דיברתי שוב עם העו"ד של החברה- הם
אמרו שהם לא מוכנים לייצג אותך בתיק של המעילה, ושתאלץ למצוא
עו"ד משלך. אתה רוצה שאדב.." קולה של דליה הפך להד קלוש במוחו
של זכריה. "מאיפה הוצאתי את היצור הזה?" חשב לעצמו, "ומה פתאום
היא מדברת עם העו"ד של החברה? היא באמת חשבה שהוא יגן
עלי?
"הלו? זקי? אתה רוצה לאכול משהו או לא?!"
הוא התעורר לפתע, לא מבין מה בדיוק עבר עליו, אבל כשהביט בשעון
גילה שהוא כבר בוהה בתקרה עשר דקות. על ארוחת הצהריים שהכינה,
כלומר, הזמינה אשתו הוא ויתר. חדר האוכל של הכלא היה לא רע
בכלל, והיום הגישו סטייק טרטר, וחוץ מזה שכבר שבוע שאין לו
תאבון. הוא החזיר את הכלים שלו לחדר האוכל. כמו כל יום. הוא
אהב לעזור למנקים, הם היו עירקים בדרך כלל וסיפרו לו בדיחות
גסות. אחר כך חזר לתאו ונשכב לנוח, הוא לא עשה שום דבר מהבוקר,
ועכשיו רק שלוש. ובכל זאת הוא מרגיש את העיניים שלו נעצמות לאט
לאט...

Lebowsky was running as fast as he could, yet the hounds
were gaining on him. He caught a glimpse of something shiny
a few feet ahead, some barbed wire left on the perimeter
yard from before the concrete wall was built. He leaped
above it, barely missing the barbs, then rolled on the
ground as he landed. The dogs behind him were not lucky
enough to see the wires, and got horribly entangled within.
Thankful for his luck, he turned and began running again, he
was only one hundred feet from the prison gates, and the
guard he paid off was waiting there, ready to aid his
escape.
Sudden splashes of sand followed by loud bangs could only
suggest that the tower snipers were shooting at him. And it
was at this point that he thanked god that any twenty-one
year old punk could get that shit-job. Leaping sideways
every few seconds made him a hard-to-hit target for the
incompetent snipers, yet his luck was slowly running out,
since as he approached the gate, he suddenly saw his
"partner" held at gunpoint by the guards. He stopped
running, raised his hands, and turned around. "Halt! Put
your hands where I can see them and turn around asshole!"
Lebowsky smirked. "I already have!" he shouted, and then
added silently "assholes..."
"You again?!" asked Clifford, half joking. "I thought I'd
seen the last of you.."

"זקי! זקי! קום מהר!" צעק בוזגלו, בצורה שהפתיעה אפילו את
זכריה. "יש לי תכנית משהו אה-לה-ספציאל, אתה חייב לשמוע את
זה.." הוא סינן בשקט, כאילו דבר סוד בפיו. "מזתומרת תכנית? על
מה אתה מדבר בוזגלו?" בוזגלו היה מהנדס מכונות לפני שאסרו אותו
באשמת גניבת זכויות יוצרים על ראש מנוע חדש שתכנן. זאת אומרת,
שוולבו תיכננו חודשיים קודם. "יש לי רעיון גדול זקי, אבל אתה
חייב להבטיח לי שאתה לא מספר את זה לאף אחד! כדי שזה יצליח
אנחנו חייבים לשמור על סודיות מושלמת." זכריה החל להתענין,
מוחו התחבט בשאלה כיצד להביא את תווי פניו למצב של תמיהה- שכן
מזה שלוש שנים הוא היה תקוע איפשהו בין הבעה סתומה לסתם דכאון.
"כן כן בוזגלו, אבל מה הרעיון שלך?" בוזגלו כחכך בגרונו ופרש
תרשים שעשה מצבעי הגואש שקיבל בשבוע שעבר על נייר השרטוט
המילימטרי שקיבל השבוע, "פה, פה זה אנחנו" הצביע על עיגול בצבע
אדום, "וכאן זו הפינת אוכל של סמי" הצביע על מלבן כחול. "ופה
משמאל זו העמדה של דליה ושרית, שמתחלפות כל שעתיים בשמירות"
הצביע על משולש צהוב שניצב, למרבה פליאתו של זכריה, לימינו של
בוזגלו. "עכשיו. אם אתה הולך מפה, פונה פה, מחכה לרגע שדליה
ושרית מתחלפות בהשגחה על המוניטורים, ומזנק ישר קדימה.."בוזגלו
החל עובר עם אצבעו על קווקווים  חומים קצרים שסימנו מעין דרך
מפותלת בין התא אל המזנון. "... מצליח לנחות ותופס מחסה, ואם
אנחנו מגיעים לשם בדיוק הלילה בחצות-" לפתע השתתק, הביט
לימינו, לשמאלו ואחר כך אל זכריה, שנדמה כי התאמץ במיוחד
להראות מופתע. לא כי לא היה מופתע, אלא פשוט בגלל ששכח איך
להראות כזה. "נו, נו?" האיץ בו זכריה "אם אנחנו מגיעים לשם
הלילה בדיוק בחצות. סמי מארגן לנו עשר קרם בוואריה מהסטוקים
שנשארו לו מיום העצמאות!".
זכריה סטר לבוזגלו ושלח אותו לעמוד בפינה. לאחר שזה נעמד לו
בבושת פנים, החזיר לעצמו זכריה את מבטו הדכאוני, וקרא לדליה.
שרית הגיעה, כנראה שנמנם יותר זמן משחשב. "כן זכריה, מה יש?"
היא שאלה במונוטוניות האופיינית לה. "רציתי לדעת אם יש אפשרות
לברוח מכאן, או שזה מוסד נעול, משהו כמו אלקטרז?" קולה של שרית
לא השתנה, אבל ניכר בפניה שהיא מדקלמת טקסט משונן מראש- "אשרות
יציאה ניתן לקבל לפרקי זמן של שעה עד יומיים, וזאת לאחר שניתנה
סיבה מספקת. את בקשת האשרה יש להשאיר בקבלה בין השעות תשע
לשתיים בבוקר, או בין חמש לשמונה אחר הצהריים. יש להגיש את
הבקשות עד ליום לפני המועד המבוקש, תשובה תינתן כשעתיים לאחר
הגשת הבקשה."
זכריה הודה לה, פתח את תאו והחל רץ ריצת אמוק אל עבר היציאה.
כשהגיע אל הכביש הראשי נעצר. מכונית האטה ועקפה אותו בזהירות.
הוא הסתובב, והחל צועד בבושת פנים בחזרה אל הכלא. הוא נשכב על
המיטה שלו, הניח ראשו על הכר, עצם את עיניו ותוך מספר דקות שוב
נמתח חיוך עדין על שפתיו.