פארוק קרא לי מהחלון - "זיו! זיו! בוא הנה, שכחת שאנחנו נוסעים
היום לג'לג'וליה?". סבתא של פארוק עושה את הכנאפה הכי טוב בצד
הזה של הירדן, כל שבת היינו נוסעים אליה על אופניים. רבע שעה
ברכב ממלאבס, היינו מבלים ככה שעה-שעתיים כל בוקר שבת. ולפעמים
גם בימי ראשון, כשהיינו מבריזים משיעור אנגלית בבית הספר.
פארוק היה שכן שלי מגיל ארבע, ההורים שלו עברו לבנין שלי עם
תום הכיבוש, אי שם בשלהי 88. זו הייתה תקופה די מתוחה, אבל היא
עברה מהר. ההורים שלי היו מספרים לי כל הזמן שלפני הכיבוש היו
פיגועים, שאהידים באו לשחרר את פאלסטין מהכיבוש היהודי, והם
הרגו במספרים גדולים. אמא ואבא אמרו שזה לא טוב להרוג אנשים,
אבל שסיום הכיבוש הייתה מטרה מקודשת.

במוסף של אתמול הודיעו שראש הממשלה קיבל את הצעת התקציב החדשה
של חמודה - נציב האוצר בסנאט, וששוב מעלים את תקציב החינוך.
אמא כעסה נורא, ואמרה שדי כבר - עשרים וחמישה תלמידים בכיתה זה
די והותר, ולא צריך שוב להקים בתי ספר חדשים כדי להקטין כיתות.
אבל אבא אמר שלא נורא, ושגם ככה חשוב להשקיע בחינוך שלהם -
אפילו שהמשרה הכי מבוקשת כיום בשוק היא של פועלי זבל.
אני לא הבנתי על מה הם מדברים, מאז שהייתי בן 9 סיפרו לי על
הימים בשנות השמונים שבהם, מפלגת הפועלים אני חושב קראו להם,
שבתו והזבל נערם ברחובות. גם בספרי הלימוד מדברים על תקופות
המיתון הגדול, אבל כל פעם שאני יוצא מבית הספר הכל נראה לי די
אבסורדי. שכן הרחובות נקיים, העצים פורחים, כולם שמחים, אמא
ואבא שוב קנו אוטו חדש, כל יומיים מישהו זוכה בלוטו ותמיד תמיד
תמיד...



הפיצוץ האדיר העיר אותי מיד.
שטוף זיעה הצצתי מהחלון - עוד פיגוע בצומת בן יהודה. כמה טוב
לחזור למציאות.