אני אפילו לא יודעת ממה להתחיל.
כל כך הרבה זמן לא חשבתי על זה. הדחקתי את זה ופתאום...
הכל חוזר.
אולי בגלל שהתקרבנו קצת. או שזו רק אני.
התקופה ההיא הייתה מאוד מבלבלת. כשנסענו לספרד, במסגרת התיכון,
בכיתה ח' הייתי עוד קטנה.
ילדה קטנה עם ציפיות גדולות. כמו עכשיו.
אבל עד אז הייתי מוקפת בחברות שלי, שהגנו עליי, גם אם היום אני
מבינה שלא. אבל זה כבר סיפור אחר.
ואז נסענו. בדיוק כשהתאהבתי. בחתיך השכבה, לא פחות ולא יותר.
אבל הוא לא נסע. וגם לא החברות שלי.
הייתי רק אני. אתה ואתם.
אני מוציאה אותך בכוונה... כי אני לא מדברת עליהם.
אלא עליך. אליך.
הסתובבתי איתם והם נהיו החברים החדשים שלי. רק ימים יגידו שהם
יהיו החברים הכי טובים. אלו שאהיה איתם בסוף התיכון. שאתבגר
איתם.
או שאתבגר כדי להיות איתם.
עשינו תחרויות צילום, זוכר? בדקנו מי מהיר יותר... מי יצלם
פוזה מביכה של השני.
והתקרבנו. כמו כולם בספרד. לא יודעת אם יותר מאחרים.
אבל הם חשבו שכן.
אני בטח מאוד טפשה, להזכיר לך את זה.
אולי לא נתת לזה מחשבה אף פעם, אבל אני כן.
כשהצטרפנו לחבורה, כשהייתי רואה אותך מיד הייתי חושבת על זה.
לא על מה שהם אמרו בדיוק, אבל על...
תיכף תבין.
הם אמרו שאנחנו חברים... הם אמרו כל מיני דברים.
אבל זו לא הייתה הבעיה.
הבעיה הייתה היא. אני לא אזכיר את שמה.
אבל היא הייתה חברה טובה שלי בזמנו. והיא סיפרה לי משהו
שלדבריה אמרת לה במטוס.
היא אמרה לי לא לספר לך. אף פעם.
אבל גיליתי לאחרונה שהיא שיקרה בהרבה דברים אחרים.
וזה שיגע אותי, שאולי לא אמרת את זה והתרחקנו סתם.
ומצד שני, אולי אני מדמיינת.
אולי לא התרחקנו בגלל זה, אלא כי פשוט חזרנו לחיים האמיתים.
לסביבה הרגילה, עם החברים הקודמים.
או יותר גרוע, אולי מעולם לא היינו קרובים.
ואני מתייסרת בגלל שטות.
שזה דווקא נראה הגיוני.
ואולי היא שיקרה, ובכלל התרחקנו בגלל מה שהם אמרו.
בקיצור, היא אמרה שאמרת לה, שאתה אוהב אותי.
אולי קשה לך להבין, למה נבהלתי כל כך אז.
אולי עכשיו אתה כועס כי היא גילתה את הסוד שלך או יותר גרוע,
כי היא שיקרה...
אבל זאת לא הפואנטה.
הרגשתי המון המון זמן רע עם עצמי. כי כשהיא אמרה את זה
נבהלתי.
ומאז התרחקתי ממך.
אולי אפילו לא שמת לב... אבל פחדתי.
אני לא יודעת למה, לא ממך, אבל מהרעיון.
זה מרגיש טוב להוריד את זה מעצמי.
כי למקרה הכי קטן שאולי תהית למה הייתי ככה, הייתי צריכה
להסביר.
אולי כדי לדעת אם היא צדקה או לא.
לא שזה משנה עכשיו משהו.
פשוט להגיד לך, ולקוות שאני לא אצא מטומטמת, שאתה בן אדם מאוד
חכם ומיוחד, ושהרגשתי רע שהתרחקתי בגלל מה שאנשים אמרו.

אתה לא צריך לענות על זה. אני לא יודעת אם אני מעדיפה שתענה או
שלא.
אבל הייתי צריכה להסביר את עצמי מתישהו, להוריד את זה.
גם אם אין לך מושג על מה אני מדברת.
וגם אם זה עלול להביך אותך.
כי אני צריכה להוכיח לעצמי שהיום אני לא כזאת,
שאני לא אתרחק בגלל מה שאנשים אומרים.

אני אשמח אם תגיד לי אם לפרסם או לא. למרות שזה כבר פחות
חשוב.
המטרה היא שאתה תראה את זה.
אולי אני מעדיפה שתגיב.
אבל זה כבר תלוי בך.

וזה הכל. זה מספיק ארוך, לדעתי.
מקווה שלא תירדם באמצע
ואני מקווה שזה לא ישנה כלום עכשיו בינינו.