דני גרינהיים נוסע לבד לשדה לאסוף את האורחת - את דיינה. מה
פתאום נזכר בשם הישן שלו? אולי כי הוא מודאג וחושש כמו אז
כשהיה קטן? כבר מזמן הוא לא גרינהיים אלא גזית. נזכר בויכוחים
הארוכים שהיו לו עם צפרירה שלו על החלפת השם וחיוך מתרחב על
פניו, אישה שלו. הוא עומד להפסיד אותה, להפסיד את הכל, והחיוך
נעלם לו עם המחשבות. כמו תמיד ברגעים כאלה הוא לוחץ על המערכת
להכניס להילוך גבוה, רק לא לחשוב. מחשבות לפעמים עושות לו
סחרחורת.
דני נסע להביא את הבת שלו שמעולם לא ראה. מאחור, מונח הזר עם
בלון אחד גדול עליו כתוב Welcome Home. את הזר הכינה צפרירה.
תהרגו אותו אם הוא מבין אותה.
ועכשיו צפרירה יושבת בגינה וממתינה לשניהם. הודיעה בעבודה על
חופשה. "לא, אני מרגישה בסדר, קצת סחרחורת קלה." והאמת לא
שיקרה. כמו תמיד, כלפי חוץ גיבורה ובפנים רועד לה הפופיק.
האופר בילד אין סידרה את הבית, אבל את חדר האורחים דאגה לסדר
בעצמה הניחה מצעים פרחוניים תכלת וורוד מהסטוק שהכינה לערני
שלה, הבכור. זה שנולד כשזו נוצרה.
אה, לא סיפרתי לכם על ערני? ערן הוא הבכור של צפרירה. ילד יפה
עוד מעט ישתחרר מצה"ל. בטח ייסע כמו כולם. בסוף כולם נוסעים.
למרות שהוא כבר התחיל לדבר על לימודים. מרובע כזה אתם יודעים,
כזה ילד טוב ירושלים. עיניים תכלת כמו לאימא שלו. שיער שחור
כעורב כמו? לא כמו לאימא ולא כמו לדני. מעניין למי הוא דומה...
לאחותו שרון ולאחיו הקטן גלעד לא דומה בכלל, חוץ מהעיניים
שכולם לקחו מצפרירה.
והחבילה מגיעה. בחורה שדופה, אנורקסית, עיניה באדמה, אבל
ג'ינג'ית לוהטת. אלוהים ישמור מה הם מגדלים שם בדודינקטון,
אנגליה. שדיים אין. ירכיים אין. הישבן מתחבא מתחת לחצאית צרה
וארוכה כמו של הדתיות שלנו. צפרירה מעיפה בה מבט ולבה מתכווץ.
בשביל זו טרחה? דני הרי לא ישים עליה קצוץ.
"למה אלוהים? למה אתה עושה לי את זה?" אבל דני לא רואה ולא
שומע, שם את החבילה בבית והולך - עסקים. "רגע, תישאר תגיד שלום
יפה לבת שלך. תחבק אותה קצת. תחזיר לה כל מה שגזלת ממנה, אבל
הוא רץ. זורק את החבילה ומסתלק." היא כבר תראה לו בלילה. אם
בכלל ישוב בשעה נורמלית.
"האו דו יו דו?" מגששים שיחה לא מחייבת וצפרירה רק מחייכת כך
עם השיניים. "אל תרגישי לא נוח, ילדה שלי - אני כבר אעשה ממך
בן אדם," היא מהרהרת בקול. לוקחת אותה, מראה לה את החדר.
ודיינה? עיניה מתרחבות למראה החדר והמצעים. נו, אחד אפס.
"רוצה לאכול משהו?" צפרירה מכינה סלט ישראלי אמיתי, קצוץ קטן
כמו שדני עושה, מתובל כמו שרק היא יודעת לעשות. ודיינה רק
מהריח של הבצל מתחילה לדמוע. אבל גומרת את כל הקערה." היה טוב,
חדש" היא אומרת, בשקט. "בחיי אף פעם לא אכלתי כל כך הרבה."
מתנצלת.
אה, אז היא לא אנורקסית אמיתית - תודה לאל יש על מה לעבוד...
"כמה זמן תכננת להישאר כאן?"
דיינה נחנקת, כמו דג ביבשה.
צפרירה מצלצלת ליוסי. "תשמע," היא מיידעת אותו, "יש לנו
פרויקט."
מה לא סיפרתי לכם על יוסי? טוב בהזדמנות אחרת. אתם אין לכם
סבלנות. רק אגיד שיוסי הוא יוצא צה"ל, בגמלאות. נראה נפלא. את
זמנו מעביר בטיפוח נשים יפות ואגו גברי. שרמנטי, אדיב, סובלני
וגרוש... כל המעלות נכון? יש עוד כמה, אבל לא אסטה מהסיפור
דווקא עכשיו.
בקיצור החבילה עוברת לידים של יוסי. משחק את תפקיד האבא. מתחיל
בעיצוב האישיות: קולטורה - זו כנראה חיה בכפר אין לה מושג
מהחיים. משנים תסרוקת, גרדרובה. זורקים את החצאית הארוכה מתחת
למיטה. מכנסי ג'ינס צמודים, חולצות טי שרט כמו שצריך עם הפופיק
בחוץ. הילדה מתחילה לעלות במשקל. להתעגל במקומות הנכונים.
בערבים מולעטת בסיפורי גבורה של דני, והילדה פורחת.
מתחילה לקשקש בעברית מה זה מצחיקה. רק דני מתעלם מכל הסיפור
"היי וביי ומה נשמע? הכל בסדר? גרייט, סיי יו." צפרירה שותקת.
וערני חוזר מהצבא. המום למראה השדופה אבל לא יודע מכלום, גם
לא צריך לדעת. בערב יוצאים לרקוד הוא ודינה. כן, שינתה את שמה
לשם עברי מקורי. הצבע בלחיים מבהיק אצל שניהם, צפרירה מחייכת
מתחת לשפם. לא מודאגת במיוחד. מכירה יותר מדי טוב את ערני.
בודק, ומחליף, בודק ומחליף כמו גרביים צבאיות. אין לה מה לדאוג
מהשקסה הג'ינג'ית.
דני מתעורר בוקר אחד. "תגידי לא מסוכן שאת דוחפת אותם... להיות
כל הזמן ביחד?"
"למה מסוכן?" מיתממת צפרירה?
"עוד עשויים להתאהב אחד בשני". "הוא לא יודע שזו אחותו... את
יודעת גילוי עריות וכל זה..."
"איך לא חשבתי על זה?" מחייכת.
לא הכל הוא צריך לדעת הדני הזה. נכון?
