צרחה ארוכה מפלחת את השקט
נדמה שהזמן עצר מלכת.
הכאב חודר עמוק
נשימה נוספת
המחשבות נודדות רחוק
המסכה מתקלפת.
הסכין שורט ופוצע
המלאך בוכה
כן, המלאך יודע
או לפחות - ככה נדמה.
הדמעות זולגות
המלאך בוכה איתי
טיפות הדם מטפטפות
אני כבר לא מכירה את עצמי.
ואחרי כמה דקות, הסערה חולפת
מנקה את הדם, ושוב עוטפת.
הכאב מוחבא ומסווה שוב,
הכאב - הוא כבר לא חשוב.
הסימנים עוד שם, בולטים למרחקים
עכשיו צריך לחשוב איך להסתיר אותם
כדי שאף אחד לא ייראה,
כדי שהכאב יחזור למעמקים.
אבל הסימנים נשארים
מאדימים עוד ועוד
וזה כואב ומכוער, מאוד.
אבל אף אחד לא רואה
לא אכפת לאף אחד
אף אחד לא יגלה
זה יישאר בלב, לעד.