אני יודע שזה שם קצת מוזר אבל בסוף הכל יתחבר לכם בסיפור הזה,
זה אפילו בעצם אולי לא סיפור, אולי זה מונולוג, ואולי זה גם לא
זה.

 לכל אדם בעולם יש חיים משל עצמו, כל איש ואישה בעולם הזה
ואולי אפילו בעולם החיצון חי את חייו שרכש לעצמו בחנות החיים.
החנות לא נמצאת כאן קרוב, היא לא מעבר לרחוב ואף לא במרכז
הקניות החדש, היא נמצאת אי שם Over the rainbow ולא פשוט למצוא
אותה.
 חיים מעולם לא חיפש אפילו את החנות, הוא גם לא חשב על זה
ממש, זה לא עניין אותו. עם הזמן הוא התרגל לזה שאין לו חיים,
כשהוא הגיע לגיל שש-עשרה הוא קיבל תעודת זהות ובה שינה את שמו
ל"אין חיים" ובגיל עשרים הוא שינה אותו שוב ל"ממציא חיים" וככה
חי לו חיים בלי חיים.
החברים של חיים תמיד היו מלאי חיים מעניינים ומרתקים וחיים
שלנו הרגיש מוזר בחברתם, אז הוא התחיל להמציא לעצמו את החיים.
תמיד היה לו איזה סיפור לספר לחברים על משהו ש"קרה" לו, הוא
סיפר על ילדות קשה, על ציונים טובים, על בחרות שתמיד היו לו
ועל הזיונים המטורפים עם כמעט כל השכנות הכוסיות שלו, והחברים
שלו האמינו לו לכל מילה, לא היתה להם כל סיבה שלא.
 חיים סיים בית ספר והלך לצבא, בצבא הוא היה ג'ובניק שהיה רוב
הזמן בבית אז ככה הוא לא היה צריך להמציא ולשמוע שום סיפורי
חיים. אחרי הצבא הלך לאוניברסיטה ולמד פילוסופיה, חיים למד
היטב על משמעות החיים שלא היו לו וסיים בהצטיינות. באוניברסיטה
הוא הכיר איזו בחורה, דנה קראו לה. לדנה היו חיים ועם הזמן היה
לה גם את חיים. בסוף הלימודים הם עברו לגור ביחד ואפילו תכננו
חתונה.
יום אחד ישב חיים בסלון מול הטלויזיה הכבויה וחשב, פתאום קרה
הדבר ההכי פחות צפוי, חיים הגיע למסקנה מעניינת על עצמו וזה
גרם לו לזנק בשמחה מהספה, להתחיל לרקוד עם עצמו באמצע הסלון
ולהשמיע קולות שמחה. דנה ששמעה את הרעש מיהרה לסלון וחיים
כשראה אותה לקח את ידיה והרקיד גם אותה. אחרי עשרים דקות בערך
דנה הצליחה להרגיע את חיים ולשאלה שלה "מה לכל הרוחות אתה
עושה" ענה לה "דנה, יש לי חיים, יש לי חיים, יש לי, יש לי, יש
לי, ואת נתת לי אותם". דנה ניסתה להסביר לו שחיים צריך לקנות
בחנות ההיא אי שם Over the rainbow  אבל חיים לא רצה להקשיב,
הוא רק חיבק אותה, נישק והודה לה על החיים הנפלאים שנתנה לו.
 גם שלושים שנה אחרי שהתחתנו דנה עדיין לא הבינה איך לעזאזל
היא יכלה להעניק לחיים חיים שצריך בעצם לקנות. חיים טען שבעצם
דנה היא החיים שלו ולכן החיים שלו נפלאים.
יום אחד חיים חזר הביתה מהעבודה, דנה היתה צריכה להיות בבית,
אבל היא לא היתה שם, הוא התחיל לדאוג והתקשר אליה לעבודה
ולפלאפון במשך כל הלילה, אבל איש לא ענה לו. רק בבוקר למחרת
דנה התקשרה אליו ואמרה לו שנמאס לה מכל השטויות האלה שלו לגביי
החיים, שהוא צריך טיפול דחוף, שהוא חולה נפש, שהיא לא מוכנה
לחיות עם אדם כזה ולכן היא עוזבת אותו. לפני שחיים הספיק להגיד
משהו היא אמרה "אני נמצאת אצל אחותי, אבל אל תבוא ואל תתקשר,
אני עוזבת, חאלס נמאס" וניתקה.
 חיים ישב בבית כמה ימים ולא הלך לעבוד, הוא הרגיש איך החיים
עוזבים ומתרחקים ממנו עד שהרגיש ריק לגמרי. אבל הרגשה כזו הוא
שנא, הוא כבר לא היה רגיל אליה, אז חיים החליט בכל זאת ללכת
ולבקר את אישתו. חיים נכנס לאופל הישנה שלו ונסע, הוא נסע מהר,
עד כדי כך מהר שלא שם לב לרמזור האדום והתנגש בחוזקה במשאית
שחצתה את הצומת. הגיעו אמבולנסים ומשטרה. את חיים לקחו לבית
החולים ושם קבעו את מותו, "הוא מת מהר, לא סבל" אמר הרופא לדנה
שרצה לבית החולים ברגע ששמעה על התאונה, זה היה מוזר אבל דנה
אפילו לא בכתה.
 בבית הקברות, בהפסד אמרה דנה שחיים בעצם לא מת, כי בזמן
התאונה כבר לא היו לו חיים, אז זה בעצם יוצר מצב שהוא היה מת
עוד הרבה לפני, הרי אדם ללא חיים לא יכול למות.
אחרי בית הקברות דנה נסעה ישר למקום הזה שנמצא Some where over
the rainbow, נכנסה לחנות, אמרה שלום למוכר ונכנסה למחסן.
במחסן פשטה את בגדיה, נגעה בשתי ידה בראשה וקרעה אותו לשני
חלקים, כשהעור היה על הרצפה במחסן עמדו שני גמדים אחד על השני,
אחד היה כזה חמוד עם פונפון בכובע והשני לבש שחור, הפרצוף שלו
היה מכוער וביד הוא החזיק גרזן. הגמד החמוד הסתכל על המכוער
ואמר "נו, אתה רואה שאנחנו יכולים לעבוד ביחד, אני נותן חיים,
אתה לוקח, כל אחד עושה את העבודה שלו ושנינו נהנים".





בית שמש 24/05/03