[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








קיץ תשעים ושבע היה מהחמים שידעה המדינה המזורגגת הזאת. אני
יודע שכל קיץ חדש הוא קיץ מהחמים שהיו במדינה המזורגגת הזאת
אבל הקיץ ההוא היה בן זונה חם באופן תקדימי להבהיק. היה חם
נורא ואני הייתי הומלס מחוסר עבודה: אימא שלי גירשה אותי
מהבית, המשרד לחלוקת עלוני פרסום (של מספרות, מאפיות ומכוני
ליווי בעיקר) בדיוור ישיר לתיבות הדואר של כל הבלוקים בגוש דן
שכלל בוס אחד שמן ומטומטם, אותי ואת האופנים שלי, נסגר
לחלוטין, פשט רגל, כלה והלך מן העולם. אני מוכרח להודות: בגיל
שלושים ושלוש מצבי הכללי נראה עגום. העתיד שלי נראה לא פחות
חסר תקווה.
בגלל שממש לא היה לי מה לעשות, לא מקורות עניין ולא תזרים
מזומנים מכל סוג שהוא, שלא לומר מישהי לזיין, הייתי מסתובב
שעות מסביב לכיכר המדינה עם האופניים ומחכה שאחד מהבני או בנות
זונה המליונרים שמסתובבים שם ייכנס או תיכנס בי בטעות - ככה
אולי אוכל לעשות קצת כסף מהביטוח. חישובים מדוקדקים שעשיתי
העלו שכמה חודשי אישפוז במחלקה אורטופדית ועוד חצי שנה, נגיד,
של שיקום בבית לווינשטיין יעשו אותי חסר דאגות פיננסיות
לשנתיים-שלוש בשקט. אז הייתי נוסע מסביב לכיכר, חותך מכוניות,
נכנס לצמתים במהירות, יורד לכביש במפתיע ו --- כלום. נאדה.
הבני זונות התגלו כנהגים זהירים הרבה יותר ממה שחשבתי. כשאחת
מהן כמעט דרסה מישהו בגלל שנכנסתי לנתיב שלה בפתאומיות ודפקה
חריקה שהקפיצה את כל הכיכר היא עצרה בצד, נסערת, אבל רק כדי
לבקש ממני סליחה. המצב היה באמת קשה. הבנתי שאם אני לא עושה
משהו דרסטי אני אמות מרעב (או ממכת שמש) לפני שמישהו ידפוק בי
איזו כניסה ראויה לשמה, אינפוזיות וצווארונים והכל.
המצב המשיך להדרדר ואני הרגשתי שהייתי חייב שמישהו כבר לא ישים
לב ויעיף אותי מהכביש עם האופניים. הייתי חייב. באיזה יום
רביעי אחד, בבוקר, ארבתי בצד הכיכר, מחכה לרכב שייסע מהר מדי
לעצירה פתאומית. אחרי חצי שעה של ציפייה עקרה ראיתי מרצדס אחת
מגיחה במהירות מעבר לפינה. בלי להסס הפניתי את האופניים היישר
אל מרכז המסלול המשוער שלה. הייתה שם נהגת צבועה לבלונד בת
חמישים בערך, עם כמות זהב עליה שבטח הרגה חמש מאות אפריקאים
במכרות. השרמוטה השחורדינית דפקה ברקס מהיפים שראיתי: היא
אפילו לא שרטה אותי. האוטובוס שעקף אותה, לעומת זאת, העיף
אותי, מחזיק את ההגה ומצפצף בזמבורה של מה שנשאר מהאופניים
שלי, ונדהם, ארבעים ושלושה מטר באוויר, בהכרה מלאה ובקשת
מרהיבה, היישר אל תוך הסטודיו לעיצוב שמלות כלה של ניצה
זילברמן שהייתה פצצה מטורפת, בדיוק כשהתכופפה לסדר מכפלת לאיזו
לקוחה צפון תל אביבית מזדיינת. לפני שהתעלפתי הספקתי לראות את
הכידון של האופניים ננעץ כולו בתוך הברך הימנית שלה. התעוררתי
אחרי דקה-שתיים, האמת שלא נפצעתי בכלל, נחתתי ישר על הלקוחה
הצפונבונית המתוקה. היא מתה במקום, ניצה איבדה רגל. אני, שלא
היה לי מה לעשות, פוניתי איתן באמבולנס (הצפונבונית עוד פרפרה
איזה רבע שעה, האורגינל) ל"שיבא". ניצה הייתה מיליונרית
ומפורסמת: למרות שהיא הייתה עכשיו בלי רגל אחת, עדיין הבנתי
שהיא מגלמת עבורי הזדמנות פז להתקדמות משמעותית במעלה הסולם
החברתי. רציתי ג'קוזי כל-כך. ובריכה בבית בקיסריה, וסוסים,
ומכונית פאר, ולזיין דוגמניות. אך אליה וקוץ בה: לניצה היה בעל
- יותם שכפץ, דור שלישי ללוחמי שייטת, גבר גבה קומה, בלונדיני
שזוף ומסוקס, חסון להפליא ובעל עיניי פלדה כחולות. נתקלתי בו
במסדרון בית החולים (בגלל שלא היה לי לאן ללכת עשיתי את עצמי
כאילו שגורלה של ניצה נוגע לליבי: "אני לא זז מכאן עד שהיא
משתחררת" אמרתי בנחישות יותר מפעם אחת לסגל הרפואי ולמשפחה
המשתוממת) "מה נשמע, גבר?" הוא אמר לי  ואני עניתי "הכל בסדר,
יותם, זו ניצה שמדאיגה אותי באמת". "אנחנו נתגבר, גבר" , "יהיה
בסדר". "מה יש לך על הכתף?" "איפה?" הוא ענה והסתובב עם הגב
אלי והפנים אל חלון הקומה החמישית. "כאן" עניתי, שועט לכיוונו
ודוחף אותו בכל הכוח מחוץ לחלון. והוא עף, אני אומר לכם, עף
כמו עטלף בכושר בן זונה, הבן זונה. "רצית צניחה מבצעית קיבלת,
יאבן-של-זונה" אני זוכר את עצמי חושב. אבל מייד התעשתתי: "אוי
אלוהים הוא קפץ" ו "יותם לא! לא!" שאגתי כמו מטורף. אנשים
התאספו סביבי במהירות ואני נשכבתי על הריצפה, בוכה, מתייפח
אפילו. "מה קרה?", "הוא אמר שהוא לא יכל לעמוד בזה", "אלוהים,
הוא קפץ ממש מול הפנים שלי!".
"אבל למה?" שאל אחרי השבעה אבא של יותם, שמיר, והסתכל עלי במבט
מוזר. "אני חושב שהוא מלמל משהו על הצלילות בקישון וגידולים
בראש... שהוא לא יכול להתמודד גם עם ניצה קטועת הרגל עכשיו"
"אני הכרתי את הבן שלי, זה לא ייתכן!". קלטתי באותו רגע
שהקיבוצניק העקשן הבן זונה לא יניח לי לעולם עם השאלות שלו.
הוא נהרג (השד יודע איך) אחרי שבועיים בתאונת טרקטור מסתורית:
אמא של ניצה, רות, מתה חודש אחרי כן מצער: היא לא ראתה טעם
לחייה בלעדי בעלה ובנה (אחיה נהרג בפשיטה על האי גרין) או איזה
זיון-שכל רומנטי אחר.
ניצה הייתה הרוסה ומיואשת: למי היא יכלה לפנות בשעת צערה
האינסופי? אלי, אתם חושבים, ואתם צודקים, בני זונות. היא פנתה
אליי. וחתיכת פנייה זו הייתה: פחות משנה מיום ההתעופפות הקשתית
המרהיבה שלי (אפשר להגיד שהגחתי כמו מטאור לחיי החברה הגבוהה
התל אביבית) בשמי כיכר המדינה היינו נשואים, ניצה ואני: ההורים
שלי היו כל כך גאים בבנם האמיץ והנדיב, ישבני המפונק התיישב לו
בג'קוזי שבווילה המדהימה שבנו הזוג זילברמן-שכפץ לשעבר
בהרצליה, הזרג המפונק לא פחות שלי מצא את מקומו בטבעיות בתוך
הקוס המלכותי הרעב (אבל מצער) של ניצה ושל כמה מחברותיה הממש
קרובות. את עומר, בנה האיטי משהו שהזכיר לי את אביו באופן
מטריד לגמרי, שכנעתי אותה לשים בפנימייה לילדים מיוחדים. עשינו
ביחד חמישה ילדים חדשים. חיי מושלמים עכשיו.
ולא שהייתי כפוי טובה כלפי יותם שכפץ: בכל שנה הייתי עולה עם
ניצה לקבר שלו, דומע וממלמל "מיטב הבנים, מיטב הבנים" ו"אני כל
כך מצטער, ניצה" ומחבק אותה חזק ובחום אותנטי. ביום השנה
החמישי לפטירתו (שחל בשבוע שעבר) אפילו נשאתי נאום לזכרו בחדר
האוכל של קיבוץ "האון": "אל לנו לשקוע בתרדמת-עצב" היה אחד
המשפטים וגם, בפנים רטובות מדמעות ובקול חנוק: "אנשים כמו
יותם, אחיי ואחיותיי, אנשים יקרים כמוהו, במותם הנאצל ציוו לנו
את החיים".
עכשיו שהשגתי כל מה שרציתי, אני הולך להתגרש מהנכה המזדקנת
ומעוררת הרחמים הזאת (ולקחת חצי מהרכוש, כמובן). יש לה חברה
אחת, נימפומנית סקסית משהו בן זונה, הדר לבבייריסון, בת של
מיליארדר בדולרים ששמתי עליה עין עוד מההלוויה המאופקת של
שמיר. נוסף לכל אבא שלה במצב בריאותי מעורר דאגה בזמן האחרון
והוא עלול, שומו שמיים, למות בכל יום. אותי מקרים כאלה לא
תופסים לא מוכן: אני כבר יודע מה אומר בהספד שלו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חלמתי אתמול
שאני הנסיכה
מונונוקי.
קורה.




כבשל'ה בהשפעות
לוואי של
הסנימטק.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/6/03 1:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון מזרחי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה