בפינה של מרפסת מוצלת - עלמה.
חלונות הבתים מסביב,
מציצים מבעד תריסים חצי מוגפים,
אחד לשני לשלישי מרמזים
בשקט בשקט מבט שם לשלוח, לאותה המרפסת
לידה המושטת, האוחזת מכחול אל מול כן וקופאת למולו כמו
אוצרת לה קו... עד ששמה אותו למנוחה על הבד.

שם חיוך מרחף, מתריס אלי תריס, ונפתח עוד חריר
בקומה השלישית, לבנין מאחור הקטן, המוסתר, שיראה
וירווח לו,,,
אז מציץ הקטן האפור ורואה, עינו מעורפלת מזוקן,
את ידה שם נשלחת מוחה כתם צבע
חיוך על פניה עולה, מרטיט קומותיו,
צעקה בשכונה שוב נשמעת: הבניין מתפורר...
רק אתה עוד נשאר פה... כאילו...!!!!
ותריסים מסביב, נסגרים נפתחים, מותחים חלונות
ושקט חוזר

במרכז של מרפסת מוארת ממול,
כן ציור, בד לבן ממורק,
מבטו העגום נשלח לאותה שמוצלת,
לידה המלטפת,,,
העלמה, כמו מאהבת,
מעלה על הבד שממול שכבות שמחות
ים של עינוגים