אני הולך ברחוב, מוקף אנשים. כל סוגי האנשים. גברים נכבדים עם
שפם וכובע. נשים נאות ואצילות. לובשות שמלות מלמלה או טייטס
ורוד. ילדים קטנים שקיבלו מקל וחטפו גזר (פעם זה היה ההפך).
ילדות נחמדות עם קוקיות ונמשים. כולם הולכים כמוני.
כולם הלכו לבית הספר כשהיו קטנים כי אימא אמרה. למדו לקרוא כי
צריך, ולחשוב בחשבון כי זה חשוב. המורה לקחה אותם לטיול להכיר
את הארץ החשובה, למרות שהם לא יודעים למה. הילדים למדו בבית
הספר על רשעים שהרגו ילדים כמוהם לפני 60 שנה בלי לדעת שיש
רשעים כמו לפני 60 שנה גם היום שהורגים ילדים כמוהם גם היום
שאולי הם קוראים להם אבא, או דוד, או אח. לומדים לשיר את השיר
שנותן תקווה לאחד ולוקח מאחר, בלי לדעת על מה ולמה ועל איך הוא
היה שיכור ועל איך נפל הוא לביצות. ואז תיכון וחשוב לבחור
מקצוע כי זה לכל החיים, אז הולכים ללמוד חשבון לכל החיים, אבל
היום זה כבר מתמטיקה. והולכים ללמוד טבע כי זה לכל החיים אבל
עכשיו זה פיסיקה. ושונאים את בית הספר לכל החיים, וקובעים
מהיום למחר חברים לכל החיים.
ואז כולם הלכו לצבא, למרות שזה לא לכל החיים אבל לכולם זה כן.
וכולם הלכו לקרבי וכולם הלכו לשטחים, חלקם הלכו לשטחים לכל
החיים או שנתנו את כל החיים בשטחים.  ועכשיו ילד קטן קורא להם
אבא, או אח, או דוד. ילד קטן שקורא להם כך ולומד בבית הספר על
איך רשעים לפני 60 שנה הרגו ילדים בלי לדעת שאבא, או אח, או
דוד, הורג ילדים כמו לפני 60 שנה. וכולם קוראים לאלו שלא
הולכים לשטחים ג'ובניקים כי הם לא בשטחים או משוגעים כי הם לא
בצבא. וגם המשוגעים אומרים שהם לא בצבא כי הם משוגעים ולא
אומרים שהם לא רוצים להיות אנשים רעים מלפני 60 שנה.
ואחרי הצבא כולם הולכים לטיול כדי לשכוח איך הם היו אנשים רעים
מלפני 60 שנה. הולכים לטיול לספר על ארץ יפה שיש בה לכלוך בכל
מקום. לספר על ארץ הוגנת שכל מי שולט בה מושחת. לספר על ארץ של
שלום, עם עיר של שלום, ושם של שלום אבל כולם נלחמים בה, נלחמים
עליה. ובטיול הם יפגשו אנשים שיגלו להם שהם הרשעים מלפני 60
שנה. המטיילים מארץ השלום הנלחמת יגידו למגלי האמת שהם בעצמם
רשעים בתחפושת והם יתחילו לריב.
ואז עבודה, או אוניברסיטה שם הם ילמדו מקצוע חדש לכל החיים (הם
לא שמעו את זה כבר בבית הספר?), או נכים, או הכל. וכולם יפים
כמו בטלוויזיה. הילדים בבית הספר הולכים להתלבש בחנות של זרה
כי כולם הולכים לשם. הילדים היותר גדולים, שבוחרים מה ללמוד
לכל החיים בפעם הראשונה בחיים קונים כל יומיים נעלים של נייק
לכל החיים, כי זה לכל החיים. הילדים שהם כבר איש רשע שקוראים
לו אבא, או אח, או דוד, אוכלים במקדונלדס ואומרים שהם לא רשעים
ולא מלפני 60 שנה בזמן שהם מכניסים את החיה לפה, חיה שגדלה כמו
ילדים לפני 60 שנה. וגם באוניברסיטה, או בעבודה, או בטיול.
כולם עושים את מה שצריך ואומרים את מה שחייב.

וגם אני. הלכתי לבית הספר. ולמדתי לקרוא וחשבתי בחשבון.  אבל
אני נלחמתי, לא רציתי ללמוד כי צריך, אני רציתי ללמוד כי
מעניין. ובחרתי מה ללמוד בחיים, כי צריך אבל מעניין. ואז הלכתי
לצבא כמו כולם וכמעט הייתי קרבי כמו כולם אבל בסוף הייתי
ג'ובניק לא כי אסור שטחים, אלא כי אני פחדן. וטיול לא עם כולם
אבל כולם בכל זאת בטיול כי כולם בכל מקום. ועבודה ואוניברסיטה
והכל וכלום. ואני מתעייף בקרבות ורואה איך האנשים שהיו פעם
בצדדים ולא הסתירו את הקו הברור מצטופפים. ואני נלחם אבל אוכל
במקדונלדס, אבל אני אוכל בלי החיה. אני נלחם בכולם ומתלבש
בזרה. ואני כבר עייף ונלחם אבל נועל נייק לכל החיים. ואני מותש
מקרבות ועושה מה שצריך. וחושב את מה שחייב.
אני כבר עייף מקרבות, אני כבר לא נלחם ושומע עם כולם מוזיקה
מהטלוויזיה. אני כל כך עייף שכבר אין לי כח לספר על זה
שנלחמתי. אז אני כמו כולם מחפש בת זוג, חברה כמו שכולם אומרים,
כמו כולם. עם חזה כמו כולם ועם תספורת כמו כולם, עם בגדים כמו
כולם. חברה כדי לאכול אתה במקדונלדס ולקנות אתה נייק וללבוש
אתה זרה.

ואז אני עוד יום הולך ברחוב, נראה כמו כולם, ורואה את האנשים
זזים הצידה, כמו אז שנלחמתי, ורואה אותה מולי. היא שם. היא
לוחמת. מתלבשת לבד לא כמו כולם. היא נאבקת בצבא האנשים ולא
הלכה לצבא כי אסור להיות בשטחים, לא כי היא משוגעת.  והיא לא
טיילה כי היא לא רוצה. היא נלחמת כמוני כשהייתי קטן. היא לא
רוצה חזה כמו כולם או להיות יפה כמו כולם. ואני הולך אליה
ומדבר אתה. אני רוצה לספר לה איך נלחמתי פעם. איך אני רוצה
להיות כמוה. להיות אני ולא כמו כולם. אני רוצה שהיא תזכיר לי
איך. אבל היא לא שומעת אותי כבר כי אני כמו כולם והיא אחת, היא
מיוחדת. היא לא מדברת עם אוכלי חיות במקדונלדס. היא לא שומעת
אנשים שקונים נייק, והיא לא רואה אותי, לובש הזרה.

ואני עומד לבד ברחוב. רואה אותה מתרחקת. נכנסת אל תוך סבך
האנשים כאילו הם לא שם ואני רואה אותה דרכם כאילו הם לא שם.
ואני נשאר לבד ברחוב. עומד, בכתפיים שמוטות, ברגלים פסוקות,
ובעיניים נפולות. עומד לבד ומנסה להלחם....