לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם הייתי הולכת לאביך.
מגיעה עד הבית הגדול, נכנסת בדלת, בין תילי הספרים שתמיד
דימיתי לעצמי שתלויים שם מקיר לקיר. נענית להזמנה שמעולם לא
ניתנה, ויושבת אצלו לקפה, משחקת קלות בכפית (לשתות את הקפה,
אני כרגיל אשכח. יש דברים שלא משתנים). נדבר על אהבה, ועליך.
אני אקשיב לדברי הטעם שאביך יגיד (הוא הרי מכיר אותך הרבה יותר
ממה שאתה מוכן להודות) לגבי איך שהדברים בינינו (אין דברים
בינינו. זה די פשוט) ושאולי אפשר היה אחרת. ואני לא אתווכח
באמת, אלא אסביר שזה כנראה איך שאתה רוצה שהדברים יהיו כרגע,
ולי זה לא משנה, כי ממילא זה לא מה שרציתי. וחוץ מזה גם ככה,
זה לא שרע. לא רע בכלל.
אחרי שרבנו בפעם האחרונה, הוא העיר לי בעדינות רבה. שלא אסביר
יתר על המידה את עצמי. ככה אני מאבדת את המיוחדים שרציתי-
ומקבלת את כל השאר. אמר לי שהוא אוהב. תגובה רכה מאוד, עומדת
בסתירה אילמת למול שתיקתך. היה משהו בתגובתו שנדמה כמתנצל על
השתיקה של בנו, כמנסה לפצותני על כך.
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הייתי מגיבה אליו כמעט כמו
אליך, פותחת את הלב, ואחר כך את כפתורי החולצה, ואחר כך את
הדלת. האם גם הוא היה נשאר לחבק גם ברעידות גופי אליו?
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הייתי פותחת בפניו את הדלת,
ואחר את הלב ואחר כך את החולצה. כמו איתנו. מה היה קורה אם הוא
היה בא אליי ומציף אותי.
הייתי מספרת לו על העומק שלך, על הנגיעה שלך בי.
על הידיעה שלנו. על אי הידיעה שלנו.
על האהבה.
והוא יקשיב, ויניד בראשו ויאמר לי שוב איך לא לאבד את מי שמבין
מיד לטובת כל מי שלא הבין. לא הכל צריך להסביר. אם יודעים, אז
אין צורך בהסברים, הוא יגיד, ואני אשתוק,
ואפנים פתאום שלא האהבה שלנו היא מה שמת. ההבנה מתה.
אחר כך אומר לו שלום, ואפרד בשקט.
מבטך ילווה אותי כל הדרך לביתי. אדליק לך נר עכשיו.
אולי משהו רך, נוגע בקצות האצבעות, יתגנב לכאן שוב,
כמטיל צללי אהבתנו על הקיר,
בפעם האחרונה |