"אני צריך ללכת עכשיו, יש מסדר כוננות. אכתוב שוב בבוקר". ככה
סיימתי עוד פרק ביומן שלי. אף אחד חוץ ממני לא יודע על עליו,
ובטח שלא למי הוא מופנה. חשבתי שאחרי הלימודים זה יפסק, אני
אפסיק לחשוב עליה והיא תשאר בעברי. אבל לא ככה זה היה. מחשבותי
פסקו אולי לחודשים ספורים אך ברגעים הקשים בצבא, הם חזרו
וחזקים מאי פעם. הגעגועים לא פסקו ועד מהרה התחלתי לכתוב יומן,
יומן שמתאר כל מה שעובר עלי כאן, וכולו מופנה כמכתב אליה.
המסדר עבר בשלום, הכוננות מוכנה והכח מוכן מתמיד לקפוץ במידת
הצורך.

נשכבתי לישון, עוד שעתיים אני צריך לקום לשמירה, נוספת, בעמדה
המשקיפה על הכפר הערבי הסמוך למוצב. כשאני חושב עליה, השמירות
עוברות הרבה יותר מהר... יכול להיות שאני אובססיבי, אבל לי לא
אכפת. על הקיר מול המיטה כתוביות רבות, אחת מהן אומרת: "רק הלב
יודע את גודל הכאב", משפט שביזות ידוע, אבל בשבילי יש לו
משמעות אחרת, כואבת הרבה יותר. תוך כדי מחשבה על המשפט, אני
נרדם ובפעם הבאה שאני אפתח את עיני, השעה תהיה 01:15, כארבעים
וחמש דקות לפני המשמרת שלי. תהיה זאת הקפצה, באותם רגעים חשבתי
לתומי שמדובר בהקפצת תרגול או לכל היותר הקפצת שווא. אבל לא
הפעם. מפקד המחלקה נכנס למוצב והעיר את כיתת הכוננות שכללה
אותי, הוא צעק בקולי קולות לעלות על אפודים, כבר אז, לפי חוזק
צעקותיו, היה עלי להבין שהפעם, הפעם מדובר בדבר האמיתי. תוך
שניות היינו מוכנים לתזוזה עם כל הציוד הנדרש עלינו, כולם חצי
רדומים וחצי מורעלים. חצי מוכנים לקרב וחצי מתים לחזור לישון.

תוך כדי יציאה מהמוצב המ"מ מסביר לנו שהחייל בעמדת התצפית שמעל
לכפר, זאת שאני אמור הייתי לעלות אליה בשתיים, זיהה שתי דמויות
חשודות חוצות את הציר שמוביל למוצב, במרחק של כמה מאות מטרים
מאיתנו, ואז הוא איבד איתן קשר עין. התנועה לאזור הזיהוי היתה
מהירה, אולי אפילו מהירה מדי. תוך דקות ספורות הגענו לאזור
ופתחנו בסריקות. תוך כדי סריקות עם משקפת הלילה חשבתי לעצמי
שבוודאי מדובר בשני מסתננים שמחפשים עבודה בארץ, אבל את המחשבה
הזאת קטעה היריה הראשונה. הקרב החל. מטחי אש נורו לעברנו משני
מוקדים שונים ומטווח קרוב מאוד. המ"מ נפגע ראשון ונהרג במקום.
קיבלתי את הפיקוד לידי ופקדתי על הכח לתפוס מחסות ולהשיב באש.
קראנו לעזרה בקשר ולאחר מספר שניות של קרב מאחורי מחסות, נפגע
המחבל הראשון. מיד כשזיהיתי את הפגיעה זרקתי רימון רסס לעבר
המחבל השני. "21 22 23 24 פוצץ! קדימה להסתער!" קמתי ראשון
והסתערתי בראש הכח הנותר. תוך כדי ריצה וירי לכיוון המחבל
נפגעתי גם אני. כדור אחד בצוואר. נפלתי לאחור. שאר הכח הסתער
על המחבל וחיסל אותו. החובש ניסה לטפל בי עד הגעת המסוק, אך
מצבי היה אנוש ותוך כדי טיסה לבית החולים, נפטרתי.
לא השארתי מכתב מאחור, מעולם לא האמנתי בזה. חשבתי שזה יכול
להביא רק מזל רע. לא פעם עלה ויכוח בעניין בין החיילים במצוצב
ואני תמיד התנגדתי. אבל באותם רגעי גסיסה אחרונים, בעודי רואה
את כל חיי עוברים לנגד עיני, הצערתי על כך. לא השארתי כלום.
ועכשיו היא לא תדע.

ביום שני, יומיים לאחר פטירתי, נערכה ההלוויה. כולם היו שם.
וגם היא. וגם אני. אבל אותי כבר לא יכלו לראות, אני הייתי מת.
היא בכתה והתחבקה עם חברותיה, אותן לא ממש הכרתי מקרוב. היא
יודעת? היא לא יודעת? עושה רושם שלא, ואיך תדע? מעולם לא אמרתי
לה, מעבר לפעם היחידה ההיא, לקראת סוף הלימודים. אבל מאז עברה
כבר שנה וחצי.

למחרת, כשהחברים במוצב אספו את הציוד האישי שלי כדי להעביר
למשפחה, הם מצאו את היומן. אחרי שיחה קצרה בניהם ועם הבית, הם
העבירו את היומן לידי חבר קרוב שלי שהעביר אותו לידיה. היא
היתה קצת המומה, קצת לא הבינה ואז קצת בכתה. ולבסוף פתחה את
היומן והתחילה לדפדף בו קצת, עדין בשוק. לבסוף היא החלה לקרוא.
כל כמה שורות עצרה לבכות. היא בוודאי גם נבהלה מאותה אובססיה.
היא מעולם לא העלתה בדעתה שאני עדין חושב עליה כל כך הרבה.
לאחר כמה שעות ארוכות של קריאה היא הגיעה לסוף, לאותו משפט
אחרון שכתבתי רק כשעה לפני הארוע. היא המשיכה לשבת על המיטה
לזמן לא ידוע. עיניה היו אדומות וכל גופה צמרמורות. לבסוף לקחה
עט ובכתב רועד כתבה "סליחה".
כשהניחה את העט, עזבתי את החדר, נפטרתי מהעולם הזה והמשכתי
הלאה.