פעם היינו יושבות תחת עץ רענן, היא ואני אני והיא. יכלנו לשבת
במשך שעות ולא ידענו, לא הרגשנו איך שהזמן חלף לו. כל כך הרבה
זמן חלף בשניות.
והיום זה כבר אחרת, העץ הרענן שלנו הצהיב. אנחנו כבר לא מדברות
שעות, בעצם לא מדברות בכלל. את העץ אני כבר החלפתי בדשא קוצני,
גם על הדשא אני יושבת שעות, פעם עם אנשים, פעם עם גיטרה ופעם
סתם עם עצמי. אני מתחברת לעצמי שוב כי כנראה שאי שם בין העץ
הצהוב לדשא הקוצני איבדתי את עצמי, כבר לא הצלחתי להרגיש כמו
פעם ובגלל שלא הרגשתי, המחברת שפעם הייתה כל כך קרובה ללבי,
נזנחה לה במגירה גדושה בחדר, וזאת בזמן שאני יוצאת במסעות
להשיב אותי לעצמי- לא מבינה שאת הדרך שתמיד חיברה אותי אליי
השארתי מאחור, הלב שלי היה שם, באותה מחברת, ואני השארתי אותו
בתחתיתה של מגירה.
היא דווקא כן הרגישה, או לפחות כך רציתי לקרוא מבין שורות
שיריה, קראתי על אושר, אהבה, מלאות, ושמחתי לשכנע את עצמי
שהדשא שלה ירוק ופורח, ולא קוצני כשלי. דמיינתי לעצמי אותה
יושבת ובידיה גיטרה, מנגנת כמוני את אותם השירים, וכשהפסקתי
לנגן לא הוטרדתי, ידעתי שאי שם על כר דשא רענן יש מישהו שממשיך
את השיר. וכך לאט לאט עזבתי, אולי אותם, אולי דווקא אותי.
ונשארתי לבד. לא באמת לבד, כי תמיד היו סביבי אנשים, אפילו אחת
שהייתה יושבת איתי, בדשא הקוצני שלי וביחד היינו מנכשות עשבים
וקוצים. האמנו שנוכל להפוך את הדשא לפורח. כל כך האמנו, שאפילו
שתלנו חרציות.
ועם החרציות שפרחו באה השמש, ואיתה שוב הגיטרה והמנגינה, ועם
המנגינה באו להן מילים, בהתחלה באו בודדות, לאט, כאילו חששו
לחזור אלי לאחר תקופה כל כך ארוכה שהזנחתי אותן.
"שכחת אותנו" הן האשימו אותי, ואני הצטערתי ואמרתי להן שלא רק
אותן שכחתי בכל הזמן הזה, שכחתי גם את עצמי.
והתחלתי לפרוח שוב, עכשיו גם בלי קשר לחרציות, המילים ששבו
אליי התיישבו שוב כדרך קבע על לבי וזרמו דרך העט אל המחברת,
שהוצאה ברוב טקס מהמגירה האפלה.
ומתוך האור שלי חזרתי לקרוא את מלותיה שלה, לא עוד היא כתבה
תחת עץ רענן או כר דשא פורח, מלותיה היו ריקות ולא הצליחו עוד
להחזיק בי את אשליית האור, קראתי כי גם היא כואבת, וגם היא,
כמוני, מרגישה לבד. ומלותיי שלי, שנוהגות היו לזרום בשצף,
נאלמו ונשארו בלבי, לא יכלתי לומר לה דבר, מקום הימצאו של העץ
שהצהיב כבר נשכח ממני ואת מקומו מילא ריק.
כל שנותר לי הם מעט זיכרונות, ישיבה של שעות, תחת עץ רענן.