יום רביעי אחר הצהרים.
הילדים שלי רואים הופ בטלוויזיה בסלון. דניאל שקוע במסך
ומתעופף על הספה הגדולה ואלמוג עסוקה בלנסות ולהציק לו בשאלות
על התוכנית (מה הוא עושה? למה היא מדברת?). אישתי קפצה רגע
למכולת ולפארם לקנות חיתולים ואני חזרתי מהעבודה מוקדם יותר
כדי להחליף אותה עם הילדים.
צלצול באינטרקום
2 דקות אח"כ נכנסים אלי לדירה, אלי לסלון, שני בחורים ומנופפים
עם חתיכת ניר. הניר הזה אומר שהם יכולים לקחת לי את הטלוויזיה.
הוצאה לפועל. בהתחלה אני קשוח ומנסה להראות להם שהם לא מצאו פה
פרייר, אחד שנותן שייקחו לו הכל. אני אומר להם שצריך לתת
אזהרה, אני אומר להם שאני מכיר את המנהל שלהם, אני אומר להם
שהטלוויזיה בכלל לא שלי, אבל לאט לאט זה מחלחל פנימה. זה לא
הם, זה אני. הם הולכים לקחת את הטלוויזיה מול העיניים של
הילדים שלי, באמצע התוכנית שלהם בהופ. החברה מעמיסים את
הטלוויזיה, מבקשים ממני לחתום בשרבוט ונעלמים לחדר המדרגות עם
הכבוד שלי.
הסלון נראה כמו חדר ריק והילדים שלי די בהלם. אני מתיישב
ומושיב את דניאל על הברכיים ומסביר להם. האנשים לקחו את
הטלוויזיה כי אין לנו הרבה כסף, אבא עובד קשה ובקרוב תהיה
טלוויזיה אחרת, יותר טובה. הם מתעצבנים עלי ובוכים, אבל מה
שבאמת מפריע לי זה שהאסימון נופל לי פתאום בבת-אחת. אין לי
כסף. העיקולים שעד עכשיו היו רק אסופה של מכתבים מטרידים בדואר
נהיו אמיתיים. הם עוד מעט ייקחו לי גם את האוטו, הם יקפיאו לי
את החשבון בבנק. מאיפה אני אביא טלוויזיה, מאיפה לעזאזל אני
אביא אוכל הביתה.
הילדים...הבושה.
אישתי הגיע הביתה וכבר בדלת דניאל רץ אליה ואומר לה שבגלל אבא
לקחו לנו את הטלוויזיה. לא עמדתי בזה, הלכתי לחדר השינה וסגרתי
את הדלת. הדמעות שטפו אותי כמו שלא שטפו 44 שנה. כל כך חלש, כל
כך אפס. כל החיים שלי התקדמתי עד לנקודה שאני חייב יותר ממה
שהרווחתי בכל החיים. 800,000 ש"ח המעקלים רוצים ממני על חובות.
אין לי דרך בעולם להחזיר את זה במשכורת הסטנדרטית שלי. אני
תקוע במצב הזה, והמשפחה שלי תקועה איתי. אפס.
נשברתי, אני מודה.
אז את האוטו לקחו לי שבוע אח"כ, ואת החשבון הקפיאו לי מיד
אח"כ. אישתי מצליחה לגייס כספים מכל מיני מקורות עלומים,
והתחילה לעבוד בערבים במוקד טלמרקטינג כדי לכסות על החובות
שלי. אין שום דרך בעולם שאני יכול לחשוב על טלוויזיה לילדים,
ואפילו לא על 3 שקלים לקלפים שהם רוצים. וזה בגללי, אני יודע
שזה בגללי. אם מחר אני לא פה, הם משוחררים מהחובות, הם ממשיכים
לחיות ולהתקדם וזה רק אני שתוקע אותם מאחורה.
לא לאפשר להם לאבד הכל, לא לתת למחדלים שלי לסכן את העתיד
שלהם.
להעלם, לשחרר אותם מהעול שלי, למות.
אתם בטח קוראים את זה וחושבים כמה זה פתטי. כמה זה מגוחך שבן
אדם ירצה למות במקום להתמודד עם הבעיות שלו. אבל אתם לא יודעים
כלום, שום דבר. אתם מסתתרים שם בתוך הכסא הנוח שלכם מול המחשב,
גולשים באינטרנט המהיר שלכם וחושבים שאני פחדן. אתם חושבים
שאתם הייתם מתמודדים עם זה אחרת. על העלבון, עם האימפוטנטיות
הכלכלית הזאת.
אני לא רוצה למות, אבל אני רוצה שהמשפחה שלי תחיה.
אני רוצה שדניאל ילמד באוניברסיטה, ושאלמוג תחזור לחוג פסנתר
שהיא הפסיקה, אני רוצה שאישתי תפסיק לצרוח עלי על כל דבר קטן
כי הצורה שלי כבר מעצבנת לה את העין.
אני פשוט רוצה לגמור עם זה. לגמור.
אני מדמיין את כולם בלוויה, מדברים על כמה שהייתי בדיכאון לפני
שהתאבדתי, על כמה שהמצב הכלכלי שבר אותי, על זה שחוסר התקווה
זה מה שגמר אותי, על איך שהתאבדתי כדי לתת לילדים שלי חיים.
ואז אני מדמיין את דניאל, מסתכל על הקבר שלי ובדמעות אומר לי:
אבא, תחזור.
הייתי מתאבד עכשיו, אבל הילד שלי מחכה לי שאחזור
המצב הבלתי נסבל בישראל גובה מחיר יקר מאד מאיתנו. טובי
האוכלוסיה לא מחכים לפיגועים, הם לא מחכים לתאונות, הם הורגים
את עצמם במו ידיהם.
די! |