בפנטזיה שלי זה היה אחרת.
עשר שנים של נתק מוחלט ורק יד המקרה מפגישה בינינו.
אולי בקפיטריה של הפקולטה לרפואה, אולי בדרך לביקורת דרכונים
בסיני, אולי על הבר ב"בריו דה קובה" אולי סתם בצומת ספרים ליד
המדף של "מדע בידיוני".
מבט אחד בעיניים, חיבוק ארוך ארוך שדוחף לתוכו שלושים ושישה
ארגזים שכתוב עליהם "שביר", "מטבח", "חדר שינה", ערמת תמונות
מניו יורק, ניו זילנד, נהלל, קלטות וידאו שהוקלטו עליהם דברים
שלא הספקנו לראות ובור של מילים מכוערות שנאמרו ועוד מלא
מלטפות שהלכו לאיבוד בדרך. חיבוק שמסכם עשר שנים של "לחפש אותו
באולי", לקוות בסתר לב "מה היה אם... מה יהיה אם"...
בפנטזיה שלי אנחנו שמים עשר שנים בצד מגולגלות בנייר ריזלה דק
ושקוף בלי פילטר.
שום דבר שם לא מעלה עשן מתוק וסמיך.
יושבים ב"קפה פועלים" העולם עוצר ואנחנו במנהרה של זמן שכלום
לא נוגע בנו.
והפנטזיה כל כך טובה בקטע שממשיכים משם כאילו עשר שנים זאת לא
תקופת זמן שלימה של שמחה, כאב, השלמה, הדחקה, צפייה, שעון
שנעצר... ו... ממ... אהה...
וזה נעים כמו שרק פנטזיה יכולה להיות.
ובמציאות זה היה כמעט כמו קפיצת בנג'י שהיא חלום חיים. מחכים
לרגע הקפיצה, הגוף דרוך, הבטן מתהפכת, ים אדרנלין שוחה בדם
סמיך, אין שמש, אין עולם יש את הרגע.
והקפיצה כמו נצח, ריחוף אלוהי באוויר נטול משקל ורק רעש
הדפיקות לב מנגן כמו יצירה מושלמת שעבדו עליה שנים.
רק שהחבל נקרע לקראת הסוף והמפגש עם הקרקע נגמר ברגע אחד שחור
וריק.
הוא עומד שם, בקופת חולים. פעם היה לו צבע זוהר כזאת והילה
ששמורה למלאכים חיים כמוהו ועכשיו הוא היה צבוע באפור כזה.
והוא רואה אותי וניגש אלי ואני לא נושמת כמו בפנטזיה ששם
האוויר כל כך נקי.
נעמדים ושותקים. "קטע לא היו לך עיניים כחולות" הוא זורק אלי
בלי הכנה מוקדמת.
"היו" אני חושבת בלב... "הזמן צבע אותן בשחור עם אדום
מסביב"... ופתאום מצטרפת אליו אישה נמוכה, כמו בסרט צילום
שנשרף היא ניראת כמו הנגטיב שלי.
והיא דוחפת עגלה עם תינוק קטן ועגול שנראה כמו האיש שלי כשהוא
היה ישן אחרי סקס פרוע. "זאת אישתי וזה הבייבי".
והרופא קורא לי, אותו רופא שיילד כנראה את האישה הזאת. זה
יכניס לתוכי עוד רבע שעה זרע של איש שאני לעולם לא אכיר.
שבתקווה ימלא את הבטן שלי במה שעשר שנים היה בור שחור. בגיל
שלי לא מחכים יותר לניסים ולא משלמים עם פנטזיות על רצונות.
וככה בחיים לא כמו בפנטזיה, לא אמרתי מילה. והרחם ספג את הזרע
כמו אדמה שהיו לה כמה שנות בצורת. ואחרי תשעה חודשים נולד ילד,
עגול שנראה כמו האיש שלי כשהוא היה ישן אחרי סקס פרוע. ולקחתי
אותו לקבל את התעודה בפקולטה לרפואה, והייתי יושבת איתו על הבר
ב"בריו דה קובה" וקונה לו בצומת ספרים, ספרים של מדע בדיוני. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.