"אם אתה הולך, אז קח אותי, אתה שומע זאת אני, שרה אלייך..."

כל כך הרבה כאב היא הרגישה כששרה את השורה הזאת.
היא לא האמינה שיש מישהו למעלה, אבל באיזשהו מקום, בפינה צדדית
בלב, עדיין קיוותה שיש מישהו שיישמע את צעקתה.
והיא צעקה.
הו, כמה שהיא צעקה...
צעקה מבפנים. פחדה להוציא את הכאב שלה החוצה. פחדה להעציב את
מי שסביבה. אמנם היא לא הייתה טלית שכולה תכלת, עשתה שטויות
והתנהגה לא בסדר, אבל בתוך תוכה הייתה נפש יפיפייה. נפש שרצתה
להשתחרר. נפש שלעתים הצליחה להשתחרר ולעבור את מחסומי הכאב
והעצב האדירים מאחוריהם הוסתרה, ונגלתה לעולם. ואז, כל מי
שמסביב ידע, ושמח. שמח בשבילה, כי כולם ידעו שזה לא תמיד קורה,
ולא תמיד היא נותנת לעצמה להשתחרר ולהתבטא כמו שצריך.
אל תבינו לא נכון, היה לה פה גדול, והיא ידעה איך להשתמש בו.
תמיד אמרה את הדברים שהיו לה. לפעמים, בזמן הלא נכון, ובמקום
הלא נכון. לעתים, כשהייתה מסתכלת אחורה, ובוחנת דברים שאמרה
לאחרים, נפגעה. מעצמה. היו הרבה דברים שאם הייתה חושבת עליהם
מראש, הייתה מעדיפה לא לומר כלל.

ואולי, בעצם זה היה הפוך?
אולי בעצם היא הייתה נפש עצובה מאחורי מסיכה?
אולי היא רק חיפשה לעצמה בעיות כשבעצם לא היו לה בעיות בכלל?
אולי עצם חיפוש בעיה היא בעיה בפני עצמה?
ואולי...
אולי חיפשה תשומת לב?

כנראה שהיא מישהי.
עוד אחת, שם ברשימה, מישהי שרשומה באיזה משרד, אולי בשניים.
שולחים לה מכתב כשהיא מגיעה לשלב מסוים. לגיל מסוים.
אבל עד אז, מתעלמים.
כולם מתעלמים ממנה. כולם. ככה היא מרגישה לפעמים.
אבל היא יודעת שזה לא ככה. היא כל כך רוצה להאמין שהרבה אנשים
דואגים לה, ורוצים שיהיה לה רק טוב.

הייתה לה מישהי, שהיא אהבה נורא. חברה טובה,
והיה לה אותו. והסיפור איתו, נגמר רע. היא הרגישה רעה, מרושעת,
מגעילה, ויותר מהכל- היא הרגישה מנוצלת.
אחר כך, היה הוא. אותו היא חיבבה מאוד. החיבה גדלה והתעצמה,
והיה לה רגע שיא אחד. בלילה, כשהם קמו מהדשא, ניערו את השמיכה,
קיפלו אותה. קיפלו, והתקרבו אחד אל השניה. הם היו צמודים. היא
הביטה אליו מלמטה, והוא הסתכל עליה. הם התקרבו, והתנשקו. וזה,
היה השיא.
היא הייתה מבולבלת במשך כמה ימים, ואז זה נפתר, הם הפכו לזוג.
היא שמחה על זה מאוד. והחליטה לשמור על הקשר הזה. לתפוס חזק
חזק בשתי הידיים, לכבד, לפנק והכי חשוב- לאהוב.

רוצה להפסיק לחשוב על מה שרע לה בחיים, רוצה לשים לב לדברים
הטובים. רוצה לתת להם חשיבות גדולה יותר.
מנסה לחשוב מה יעזור אם תפסיק את החיים, ויודעת שזה לא יעזור.
זו בריחה. בריחה היא לא פתרון. היא לא רוצה לברוח.