הבוקר קמתי ועל ריצפת הבטן השקופה שלי הם שכבו מתים, כל
הפרפרים.
ואני רק חשבתי איך הם מגיבים יותר מהר ממני.
נשארתי עירה כל הלילה רק כדי לראות אותו ישן.
ידעתי שזה הלילה האחרון שאני אראה אותו נח על הכרית לידי.
חיכיתי כבר שיבוא הבוקר כי הנרות שדלקו בלילה כבו וכבר לא
יכולתי לראות אותו בבירור.
כל הלילה ראיתי אותו דרך הריח הרח שלו.
ידעתי איך כל שיערה בגוף שלו מרגישה.
כשהתחילה זריחה ידעתי שיש לי עוד ארבע שעות לראות אותו לפני
שהשעון יצלצל והדלת תיסגר מאחוריו לתמיד.
אני אשאר באותה נקודה שאני תמיד נשארת.
לבד.
אני מעדיפה לילה אחד כזה אתו על פני כל החודשים שנדמה לי שאני
זוכרת איך מרגיש לילה שכזה.
ואני יודעת שאם היה בא אלי גמד קטן ועל תיק הגב שלו היו נחות
שלוש משאלות הייתי מבקשת:
את הפרפרים שלי בחיים, את השעות אתו ארוכות ואת הדלת לעולם לא
נסגרת.
אני יודעת שזה הוא זה שהחיים שלי לעולם לא יהיו שלמים אם הוא
לא יהיה בהם ואני יודעת שעד יומי האחרון אני לא אפסיק לאהוב
אותו, עובדה שעברו כמה שנים מהיום שהבנתי את זה בפעם הראשונה.

הוא הלך, הוא חזר.
הוא יחזור.
הוא תמיד חוזר.
גם בימים שאהבתי מישהו אחר, גם בימים שהוא ישן בבית זר.
אני זורמת בדם שלו. רק מלכתוב על זה אני רואה את הפרפרים שלי
בבטן השקופה מתחילים לקום לתחייה.
יש חיים אחרי המוות. מסתבר.