"אתם רואים את המספרים?" ברדה ורחמים הנהנו, מכווצי מצחים,
פוזלי עיניים.
"אתם רואים את המספרים וגם מבינים אותם?" היא חידדה את שאלתה,
והשניים הפסיקו להנהן באחת.  "אתם היועצים לראש העיר בענייני
חינוך ותעסוקה, ואתם רוצים להגיד לי שאתם לא מבינים מה קורה
כאן?" היא הרימה את קולה, כמעט צועקת עליהם.  אביב, פוליטיקאי
מבטן ודמגוג מלידה, הניח את כף ידו על זרועה על מנת להרגיע
אותה.  הוא סימן לה שתיתן לו לדבר.

"טוב, אולי אתם לא רואים את התמונה השלמה, אז אני אנסה להסביר,
ותעצרו אותי אם אתם לא מבינים" השניים חזרו להנהן ונראה היה
שרווח להם כאשר אביב היה מעורב.
"כמה אנשים יש בעיר?"
"מאה אלף" אמרו השניים ביחד, יודעים את התשובה בעל פה, אך בכל
זאת קוראים מן הדף.
"יפה.  בחישוב גס, יש שישים אלף ילדים וארבעים אלף מבוגרים...
עיר צעירה... עד כאן מובן?" הוא שאל, אך לא  המתין לתשובה
והמשיך "מתוך המבוגרים, נוריד את הפנסיונרים, הנכים, החולים
וכל אלה שלא יכולים לעבוד, נשארנו עם שלושים ואחד אלף אנשים.
כמו שראינו, כמעט 89% מהאנשים הם אקדמאים, שזה, כמו שאמר ברדה,
נתון יפה מאוד, והלוואי על כל עיר... אז אם ככה, תשאלו מה
הבעיה" הוא עצר לשנייה, מותיר להם פאוזה לחשיבה, אך לא ממתין
לשאלה.  הבעיה מתחילה בזה שיש לנו רק 20,000 משרות לאקדמאים"
הוא הסתכל שנייה במספרים, "19,800 ליתר דיוק.  לעומת זאת, יש
לנו בערך 10,500 משרות ללא אקדמאים, ובפועל, יש בעיר רק 3,400
לא אקדמאים... כמובן שהמספרים מעוגלים"  הוא הסתכל לשניה
באלקיים והמשיך "אתם קולטים מה קורה פה?" הוא העביר את שתי
ידיו בשערו, נשען על מסעד הכסא, והמתין לתגובתם של היועצים.

היועצים נעצו מבטים זה בזה. הם היו עייפים מיום עבודה מפרך,
והפגישה באמצע הלילה לא הוסיפה לערנותם.  הם ייחלו לכוס קפה
נוספת, אך חששו לבקש כזו מלינדה.  הנתונים המספריים בלבלו אותם
כהוגן, למרות שהתחילו להבין את בסיס הבעייה.  אביב ראה בעיניהם
את ההכרה, וסימן ללינדה להמשיך.

"כיום אנחנו במצב שבערך 7,800 מהאקדמאים שלנו עובדים מחוץ
לעיר. בערך 100 אקדמאים וכ- 500 לא אקדמאים מובטלים, והם יוכלו
למלא חלק מהמשרות.  אבל חוץ ממה שהם ימלאו, יש לנו בערך 6,000
משרות לא מאויישות. זה 60 אחוז מהמשרות הלא אקדמאיות וכעשרים
אחוז מכלל המשרות, וזה המון.

יושבי השולחן שתקו מספר שניות.  "אבל למה בעצם צריך להיות אכפת
לנו?" שאל רחמים.  "כמעט לכל האנשים יש עבודה, כולם מרוצים, אז
מה אכפת לנו?"
"אתה לא מבין הרבה בכלכלה, מה?" נחר אביב בבוז "אתה יודע מה
קורה כש - 20 אחוז מהמשרות לא מאויישות?  מי אתה רוצה שינקה לך
את הרחובות? מי ימכור לך בחנות הירקות? מי יחלק לך את הדואר?
מי ישטוף לך את המכונית? מי יפנה את הזבל? וזאת רק ההתחלה, אתה
יודע למה? כי כרגע אנחנו במצב שאין לנו פקידות בביטוח לאומי,
ואין לנו שרתים בבית ספר, ואין לנו מטפלות לילדים - ובמצב כזה,
אי אפשר להחזיק הרבה זמן מעמד. אבל זה לא הסוף, כי כל הארגונים
הגדולים וכל בעלי העסקים באים אלינו בטענות - 'לא מספיק שהפכתם
את כולם לאקדמאים והם לא רוצים יותר לעבוד אצלנו,' הם אומרים
'אלא אתם גם לא מאפשרים לנו להביא עובדים מבחוץ... ומי יוצא
אשם מכל זה?  מי יוצא אשם? ראש העיר!  כי אותו אפשר להאשים
בכל."  אביב העיף מבט בשני היועצים, נשען אליהם מעברו השני של
השולחן "עכשיו, כדי שהכל יהיה ברור.  אם לא הבנתם עד עכשיו, אז
תדעו שאם אלקיים נופל, כל אחד מאיתנו נופל יחד איתו." הוא קם
והחל לצעוד ברחבי המשרד.  "מה שבעצם אנחנו צריכים זה פתרון
יצירתי.  משהו מהפכני שיפתור את הבעיה וירצה את כולם, בלי
שאנחנו נצא לא בסדר"

"הדבר הכי נכון לעשות, כמו שאני רואה את זה," רחמים אמר את
הדברים כאילו הדבר ברור מאליו "הוא לבטל את החוק שאסור להביא
עובדים מבחוץ"

"לא, לא, לא, לא" אמרה לינדה מהפינה שלה "מה פתאום? אנחנו לא
מבטלים את החוק הזה.  אתה יודע מה יקרה כאן? אתה רוצה לטפל בכל
העובדים הזרים? בערבים? בעניים שיגיעו מבחוץ? מה אנחנו צריכים
את זה? משהו שגר כאן, קח לדוגמא את וייצמן, שגר בשכונת רננה.
הוא משלם כאן מיסים יותר מכל אחד אחר במדינה הזאת, הוא חי את
העיר, יושב בועדת הכספים של העירייה.  והוא בפירוש לא רוצה
לראות על הבוקר איזה תאילנדי מגיש לו את הקפה בבית הקפה.  הוא
רוצה לראות בחורה שגדלה כאן, בחורה מבית טוב, ולשאול אותה מה
שלום ההורים שלה, ולתת לה טיפ גדול, כדי שהיא תוכל אחר כך ללכת
ולספר לכולם שזה מה שוייצמן עשה.  ודינה הראל, זאת מהקוסמטיקה,
נראה לכם שהיא תעסיק במפעל שלה בני מיעוטים שיגרמו לה לפחד
להיות במפעל לבד?  בקיצור, התקנה הזו תוקנה עקב יוזמה של
התושבים, ולבטל אותה זה רעיון גרוע, ולכן זה לא יקרה.

"אילו עוד אופציות יש לנו? שאל אלקיים והביט לעברו של אביב.
אביב חייך את חיוכו יודע הכל, זה המזלזל באחרים, זה המכיר את
התגובות שעומדות להגיע ממוחותיהם היגעים של האחרים.  אך אביב,
צעיר בשנים ומבוגר בתככים, רק שתק וחייך את חיוכו והמתין
לדבריהם של חבריו.  אלקיים, שעדיין לא הכיר את אביב כפי שהיה
רצוי שיכיר, המתין עוד מספר שניות לתגובתו של אביב, ואז הסתכל
על האחרים, תחילה על אשתו, אחר כך על רחמים ולבסוף על ברדה.
הוא המשיך לנעוץ עיניו בזה האחרון, עד שהלה השפיל את מבטו, כי
לא מצא תשובה נאותה.  ברדה הריץ את כל האפשרויות הקיימות
במוחו.  הוא ידע כי לבעייה לא קים פתרון נאות, אך מכל הרעיונות
שהעלה, רק אחד יכול היה למצוא חן בעיניהם של עוזרו האמביציוני
ואשתו הטורפת של ראש העיר.
"א... אם... אם יש לנו חוק נגד עובדים מחוץ לעיר, אולי אנחנו
צריכים אה...חוק גם נגד עבודה מחוץ לעיר..." המשפט היה מגומגם,
קולו של היועץ היה סדוק, והדברים נשמעו רק בקושי, אך לינדה,
הורסת וכועסת, כבר קמה שוב מכסאה והחלה לצעוק.
"לא! בשום פנים ואופן לא!  מה קורה לכם? אתם קוראים לעצמכם
יועצים? עצות אחיתופל אתם נותנים לנו ותו לא... אני לא..." אך
באותו רגע הרים אביב את ידו והותיר אותה שותקת, פיה פעור.  הוא
נותר יושב, אך נשען אל השולחן, ולחש, כממתיק סוד.
"דווקא אני חושב שלרעיון הזה יש פוטנציאל יותר ממה שאנחנו
חושבים." הוא שתק, ממתין עד שכולם יהיו מלאי קשב וישענו כמוהו
אל השולחן הרחב.  "אמנם אין צורך לחוקק חוק שאוסר על עבודה
מחוץ לעיר, דבר כזה מוציא אותנו רע מכל העסק, ואם אנחנו יוצאים
רע, אז לא עשינו כלום.  מה שצריך לעשות...זה ליצור מצב שבפועל
אף אחד מאלה שעובדים בחוץ לא יוכל לעבוד בחוץ, ואז, ראש העיר
הנכבד, ברוב טובו, יציע להם הצעה שלא יוכלו לסרב לה.  הררים של
עבודות, זמניות כמובן, אמנם לא מקצועיות, אבל עם הרבה כסף - כי
בעלי העסקים כבר מיואשים." כעת, מחייך את חיוכו, חזר להתרווח
בכסאו, המתין לתגובותיהם של האחרים.
"אבל איך ניצור מצב כזה? זה בלתי אפשרי.  שש, שבע אלף אנשים לא
יוכלו להמשיך לעבוד במקום העבודה שלהם? עם כל הכבוד, זה לא
הגיוני." היה זה רחמים שפקפק בדבריו של אביב.
"נפטר אותם."
"נפטר? אבל איך? אנחנו לא מעסיקים אותם"
"נפטר, יש לנו קשרים"
"אבל איך?"
"אתה לא מאמין? תסמוך עלי"  רחמים העווה את פרצופו.  הדבר לא
נראה לו הגיוני, והוא ביקש לערער על הדברים, מסתכל לעברו של
אלקיים, ומבקש למצוא בפניו את אותו מבט מפקפק.  אך אלקיים נראה
כאילו רווח לו.
"אני חושב שיש לנו פתרון"  הוא הסתכל אל כל הנוכחים, "אני מבין
שאין לאף אחד פתרון יותר טוב" אמר, ומשלא זכה לתשובה המשיך
בדבריו "אם כן, תודה לכם על עזרתכם, נעדכן אתכם בהתפתחות
העניינים.  אביב, תשאר כמה דקות, נדבר על הדברים".
בכך הסתיימה הישיבה.  לינדה, רחמים וברדה יצאו מהמשרד.  לינדה
הקשיבה מספר דקות לשיחתם, שהביעה התנגדות נחרצת להחלטה שהתקבלה
זה עתה.  היא נפרדה מהם, שולחת אותם לישון את מה שנותר משנת
הלילה, הכינה שתי כוסות קפה וחזרה אל המשרד.  אביב ואלקיים
סיכמו שם את הפרטים האחרונים.  לינדה הניחה את שתי הכוסות על
השולחן.
"תפטר גם את שני היועצים הנהדרים שלך, אחרת הם יעשו לך צרות.
טוב, שתהיה לכם שיחה מהנה, אני הולכת לישון" היא יצאה מהמשרד
וחזרה הביתה.

כעבור שלושה שבועות, התכנס המון רב בכיכר העירייה.  היתה זו
הפגנת תמיכה בחמשת אלפים, ארבע מאות ושבעים המפוטרים מאחת עשרה
חברות ההייטק שפשטו את הרגל.  כעסם של התושבים היה רב, שכן לא
היתה כמעט משפחה שלא נפגעה מגל הפיטורין הענק הזה.  ראש העיר
עלה לנאום.
"תושבים נכבדים...תושבים נכבדים" פתח והמתין עד שישתרר השקט
בקהל.  "התכנסנו כאן, בתקופה קשה זו, על מנת להביע את תמיכתנו
ואהדתנו אל תושבי עירנו, שעמלו רבות, ימים כלילות, במקומות
העבודה שלהם, שהשלו אותם כאילו הכל בסדר, וכאילו החברות
מצליחות, וכאילו הם יועסקו שם במשך שנים רבות, אך למעשה,
הנפיקו את מניותיהן בבורסה וטמנו ידם בהשקעות כושלות, והפסידו
את נכסיהן ופשטו את הרגל.  התכנסנו כאן, בתקופה קשה זו, על מנת
להגיד לתושבי עירנו, שאיבדו את מקום עבודתם באחת, כי אנו
אוהבים אותם, וגאים בהם שעמלו קשה במקומות העבודה האלה, ולנחם
אותם, ולומר להם שאנחנו כאן למענם.  התכנסנו כאן כדי להביע את
מורת רוחינו ולהוקיע את בעלי החברות שהעדיפו רווחים אישיים על
פני רווחת עובדיהם, אך מצאו את עצמם ללא כל.  התכנסנו כאן כדי
להציע פתרונות לתושבי עירנו היקרים שאיבדו את מקום עבודתם.
ויש פתרונות."  הוא שתק והקשיב לנהמת הקהל "יש פתרונות, שאמנם
הם קשים ולא קלים,  זמניים ולא לטווח ארוך, בינוניים ולא
מבריקים.  אך בכל זאת פתרונות.  פתרונות שעבורם עמלנו, אני
ויועצי החדשים, שעות רבות.  ואני גאה על כך שמצאנו אותם.  כי
לא קל היה למצוא פתרון פשוט לנושא כה סבוך.  לא קל היה למצוא
מקומות עבודה לכל המפוטרים.  אבל מצאנו.  מצאנו פתרון ואני
עומד להציג אותו בפניכם.  גבירותי ורבותי, תושבים נכבדים, הרשו
לי לספר לכם כי אני ויועצי מצאנו מקומות עבודה לכל תושבי העיר
שאיבדו את עבודתם.  אמנם מדובר במשרות של פקידות, מכירות,
ואפילו עבודות נקיון, אבל אני אומר:  מה אכפת לנו? אנחנו רוצים
לעבוד ולהיות גאים.  אנחנו לא רוצים להתקיים מדמי אבטלה.  לכן
ניקח כל עבודה שיציעו לנו, כל עבודה אני אומר, ואחר כך נמשיך
ונחפש עבודה בתחום העיסוק שלנו.  כן, אני אומר ,כל עבודה מכבדת
את בעליה.  כך, יוכל כל אחד מאיתנו להמשיך ולהשתכר בכבוד,
להמשיך ולהביא כסף הביתה, ולא להביט מושפל בעיניהם של בני
משפחתו.  לכן, כל אחד מכם, מוזמן להגיע, ממחר בבוקר, לדוכנים
שיוקמו כאן, בכיכר העירייה, ולמצוא לו עבודה.  החל ממחרתיים
תוכלו כולכם להיות שוב אנשים עובדים"  כעת הפסיק.  הוא ציפה
לשמוע את מחיאות הכפיים.  אך תחת זאת שמע רק שקט.  אחר כך נשמע
קול רחש קל.  ולא שמץ של מחיאות כפיים.  הוא הביט חרד אל אביב
שישב בירכתי הבמה.  אביב התרומם, צעד אל עברו של אלקיים, לקח
איתו בדרך את שני היועצים החדשים ואת לינדה, נעמד יחד איתם ליד
אלקיים,  והחל מוחא כפיים.  פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, בקצב
אחיד ואיטי.  חבריו שבקהל, אנשים מגוייסים לטובתו, אנשים שהיו
חייבים לו טובה, החלו גם הם למחוא כפיים בקהל, באותו קצב
בדיוק.  ואז, לאט לאט, הבינו תושבי העיר את גדולתו של ראש
העיר, את גודל המאמץ, את גדולתו של הפתרון שהציע, וגם הם,
נשבים בגל ההערצה שנשב אליהם מכל עבר, החלו למחוא כפיים, תחילה
לאט, אחר כך מהר יותר, ואפילו לצעוק בקצב מילים שלקוחות מתוך
מסע בחירות או מתוך משחק כדורגל: "הוא גדול, הוא גדול, הוא
גדול..."
ראש העיר, מופתע מתגובתו של הקהל, חייך מאוזן אל אוזן, והקשיב
למחיאות הכפיים בשכרון חושים.