"שבוע הספר" זה לא מה שהיה פעם, אך הודות לו זכיתי ודרכי שוב
הצטלבה עם חבר טוב מתקופת השרות הצבאי. מה זה חבר - ידיד נפש!
צ'רלי בוקובזה.
ועכשיו הוא אצלי על המדף. וואללה בן-חיל!
אדמוני ומתגרה ניצב לו שם בין רוני סומק למאיר שלו, נונ-שאלנטי
כזה, נשען על נתן זך מצד שמאל, קורץ בשובבות לסביון ליברכט
מימין. בקצה המרוחק הוא מבחין בלאה גולדברג. ידו נשלחת בתנועה
מתגרה אל רוכסן מכנסיו, הנה... הנה...
צ'רלי יא - מניאק, לא השתנית בכלל, היא יכולה להיות הסבתא
שלך!
מפעם לפעם, כמו הרגל שדבק בי, אני מוריד אותו מהמדף ומלטף אותו
בחיבה... מעלעל בין הדפים ומוצא שם כל מה שכבר ידוע לי ממקור
ראשון. הכל אמיתי. במו עיניי ראיתי, במו אוזניי שמעתי.
שיחק אותה בגדול. איזה בן זונה!
צ'רלי ואני שרתנו באותה סוללה. היה ותיק ממני בשנה, אבל עם
מוטיבציה כמו שלו נשאר שנתיים רב"ט. אך הוא, מה אכפת לו, שם
זין.
שם זין? פשוטו כמשמעו!
אנחנו יוצאים מהעמדה להשתין.
"תסתכל טוב טוב חרובי, אתה לא תראה כזה חתיכת שלונג בחיים
שלך. כל הנקבות באיזור חולון - בת-ים מתות עליו", הזרם ניתז,
מעלה אד בעת שהוא נספג בקרקע הגיר המדברית, וצ'רלי מתמסר אל
מקור גאוותו ומלטף אותו בחיבה מופגנת.
לעיתים אני שב אל העמדה מארוחת הערב.
"אחח... הן אוהבות אותך, מתות עליך, אחח... אני צריך אותך
בכושר מלא, שטרונגולון שלי, אל תעשה בושות", אני שומע בעת
כניסתי, וצ'רלי מפנה אלי מבט, ספק ממזרי ספק מתנצל, "שבת
מתקרבת אחי ורעי. צריך לשפר מוטיבציות"
כמעט שלושים שנה מאז ניתקו קשרינו ועכשיו הספר בידי, טרי טרי
משבוע הספר 2003:
צ'רלי בוקובזה
עד שהביצים יתחילו להתחמם
מכתבים ומכתמים, 1968 - 1978
בדף האחורי אני מוצא:
"העלה את שיחו העילג של הגבר הישראלי הממוצע למדרגה של
אומנות כתובה..."
פואטיקן של צחנת חיריה, הקישון ורידינג גם יחד, זוהמת החצרות
האחוריות של רחוב הירקון, זיעת הדיסקוטקים של רמלה הישנה
והטובה..."
"השפיע על דור שלם של יוצרים ישראליים, חרמנים, בוטים, גסי
רוח. ביניהם חיימון אלבר... שפרץ לתודעה הציבורית בספרו 'רק על
הטחורים שלי עוד לא סיפרתי' "
השם הזה מוכר, לעזאזל. האם זו עוד פרצה שעליי לסתום בהשכלתי
הספרותית המחוררת?
אני פותח בעמ' 299:
"שלום רב לך חרובי ידידי משכבר הימים..."
"ובכן טוב לדעת שהסורים המנייאקים לא שטפו את המשק שלך
בפגזים... לפי ממדי הזין שהם קיבלו מצה"ל בשבוע שעבר, נראה לי
שהם יחרבנו קוביות בזמן הקרוב..."
כמה זמן חלף חלף מאז? שלושים שנה?
הקרטון הישן רובץ בעליית הגג. מתוך ענן אבק אני שולף את
המכתבים המקוריים. ובכן, הבחור שמר עותקים והכין עצמו לתהילת
עולם!
"דרך אגב מה מצב ההרמות אצלך שם במשק? האם אתה מנהל יומן או
כרטסת של זיגי - דיגי? ..."
ממש כך במקור! אודה וגם אבוש: לא הרמות ולא כרטסות. הכל חרטא.
לא היה לי נעים לקלקל לו את הפנטזיה כאילו אני חוגג לי שם
בהרמון על פסגת העולם.
"...בזאת אסיים לעת עתה. מסור ד"ש שם לכל החבר'ה שאיני מכיר
וכן גם לאותה בחורה חולונית, מה שמה, אביטל? תגיד לה שיש לי
ארוך עם אכסן קליבר".
עמ' 331:
"חרובי ידידי, גם אני רוצה להחמיא לך. אתה אחד החברים הטובים
ביותר שלי ואני כבר מחכה שתכבד אותי בביקור נימוסין בביתי -
מבצרי אשר בעיר החטאים המהוללת..."
ואכן, ביקרתי ב"עיר החטאים" כשראשי מלא בהזיות נוטפות ריר.
אבל... באותו יום לא היה לצ'רלי גרוש על התחת, הקפה בבית אזל,
פנקס הטלפונים עטור ההילה הלך לאיבוד. בקיצור, היה זה ביקור
נוסטלגי חביב למדי, אך מאכזב.
"אני עובד כרגיל ונשבר לי הזין מהשיגרה המחורבנת... עכשיו יש
לי חשק לזיין אך ורק איזו חתיכה - פצצה בלבד עם קוס מתוח
וסטרילי, אח!, אח! נראה עוד מעט נצא לצוד".
איזו שפה, אילו מלים! אכן, כמו שכתבו שם בדף האחורי:
"עוצמתו של בוקובזה הולמת בקורא ואינה מותירה אותו אדיש".
ממש כך. איזו ישירות, איזו פשטות, איזו אנושיות!
ומה שחשוב: גם אני זכיתי להיכנס אל האנתולגיה המפוארת של
"ספרות הביבים הישראלית", ועוד בספרו של הגדול מכולם.
דמעה של אושר נוצצה בעיני.
יוני 2003
|
