ואני,
ראיתי אותו,
מנגן בקרן הרחוב,
מנגן זכרונות רחוקים,
אהבות, שיש רק
בסרטים שחור-לבן,
רגשות צבעוניים,
ותקופות שהיו וחלפו ללא שוב.

והצלילים שהפיק מכלי נגינתו
(שעד היום לא עלה בידי לפענח
מה היה הוא בדיוק. נדמה כי הכלי
היה קדום, ישן וזקן כבעליו),
לא פסקו, עד יום מותו.
כל יום, מבוקר ועד ערב,
הוא ניגן באותה נקודה.
גם לאחר שרגליו כשלו,
ולמרות רעידות הידיים
ורעידות הגרון, שנחסם
ע"י בכי וכאב,
הוא המשיך לנגן באותה נקודה.

הוא ניגן בשם הנשמות האבודות,
משאיר טעם של פעם בסובבים אותו.
וכשמת, נדמה היה שהשמיים בכו עליו,
ניגנו את שיריו,
לשם נדע ונזכור את אהבתו של
אותו נגן זקן
אליה.
אהבה של חלומות,
שנרקמה בלילות החורף הקרים,
בין השמיכות.

2.50 שקלים-
זהו סכום הכסף שהשארתי
ליד תיבת כלי נגינתו.
שקל על כל אהבה
שהייתה לי בחיי.