אולי מחר יהיה טוב יותר. שוב לא נעמוד, חובשי כומתות וכובעים,
או סתם גלויי ראש, מתריסים מול השמיים, בוכים מול הקרקע. אולי
לא נפחד שוב, בצביטה קטנה וכמעט לא מורגשת, לצאת לפאבים, לערים
הגדולות. אולי מחר החבר שעומד על הבמה ואומר בקול רם וברהיטות
את מה שרק חשבנו במעורפל, לא ייפול קורבן לסכסוך שאין לו שם,
רק מצבות.
אולי מחר ייפול אחד נוסף. אולי כזה שלא עמד על הבמה, כזה שנדחק
בשוליים. ונעמוד שוב, חובשי כומתות וכובעים, או סתם גלויי ראש,
מתריסים מול השמיים, בוכים מול הקרקע, מפרים את שניהם בכבודנו
האחרון. אולי הדמעות שהתגלגלו על הלחי, רק סללו את הדרך לעוד
רבות אחרות. אולי מחר החבר שצוחק לידך ייפול קורבן לסכסוך חסר
שם, תחת מצבה.
אולי מחר אני אפול. חברי יעמדו, חובשי כומתות וכובעים, או סתם
גלויי ראש, מתריסים מול השמיים, בוכים מול הקרקע. אולי מחר
אפסיק לחוש, אראה את האור הזה, שכולם מפחדים ממנו בה במידה שהם
רוצים להגיע אליו. אולי מחר אני אפול קורבן לסכסוך הזה, שאין
לו שם, ושמי על מצבה.

אבל מחר יהיה טוב יותר. גם אם נעמוד, חובשי כומתות וכובעים, או
סתם גלויי ראש, מתריסים מול השמיים, בוכים מול הקרקע. גם אם לא
אהיה שם. מחר יהיה טוב יותר. כי רע יותר, כבר לא יכול להיות.









מוקדש לרן ברון, יהי זכרו חיוך.