פשוט נמאס. ההרגשה של לנסות.במיוחד ההרגשה של לא להצליח.
ההרגשה של לאבד את הדעה, של לשכוח בכלל מה היא, ולשאול אם
אי-פעם באמת ידעת את כוונתה. ההרגשה של לפספס, כמו להדליק
גפרור ששורף לך את היד לפני שאתה מספיק להדליק אתו משהו, חוץ
מעצמך כמובן. ההרגשה של לדעת שהיכולת של להגיד ולחשוב את שלך
נוזלת ממך לאט, כמו טיפות עיניים: שורפות, מרוקנות ומנקות.
ההרגשה שברגע שתגיע לשם, תמצא שם אחר. האמיתיות, שרודפת אותך
ועליך לאבחן אם היא עוד מתחזה. ההרגשה של לבהות במשהו ואף פעם
לא לדעת מה הוא, לנסות להירדם ללא הצלחה, ובדיוק כשצריך לקום
בא החלום הטוב. כאילו שכל העולם במסיבת אסיד מטורפת, ואתה כדור
הדיסקו, תמיד מפזר ואף פעם לא יודע למה.
והידיעה שיום אחד המחשבה הזאת, שגם היא מסורבלת, תבלע לתוך
העולם ביחד עם כל כך הרבה אחרות לתוך האדמה הצחנה. תתפזר
בחתיכות קטנות מאותיות, ותשליג את הזבל של העיר הזו, של העולם
הזה
שלך.