דמיינו מצב: תל-אביב, אמצע אוגוסט, שיא החום, 80 אחוזי לחות
ובשעת הערב אתם סוף סוף מגיעים הביתה לאחר יום עבודה מתיש.
בשעה טובה אתם יכולים  לשחרר את רגליכם המזיעות מנעליכם
הריחניות (ולא בריח שושנים) ואז אתם מתיישבים על הספה בסלון,
חצי מעולפים מהחום, בקושי מגייסים כוח להתכופף לשולחן לקחת את
השלט, המאוורר בעצמו חסר כל רצון להתאמץ ובקושי מוציא משב רוח
קל.

ופתאום, ממש ממש פתאום, כאילו משום מקום, אתם חשים צורך עז
ללכת לשירותים. עד שסוף סוף התיישבתם, הקקי נזכר דווקא עכשיו
שבא לו לצאת לאוויר העולם. אתם מנסים באלגנטיות להתחמק ממנו
ועושים את עצמכם כאילו לא שמתם לב. אבל מה לעשות, הקקי עקשן
והוא מזכיר לכם שוב ושוב שהוא קיים ושדווקא עכשיו בא לו לצאת.
אתם מנסים לעשות את עצמכם שקועים בטלוויזיה אפילו שהתוכנית
המשודרת רחוקה שנות אור מלהיות מעניינת. וכך, במשך שעה שלמה
הצלחתם לחמוק מ"ידידכם" העקשן. לאחר שעה הוא מתחיל להראות
סימני כעס יוצאי דופן, הוא משתמש בכל האמצעים: רעשים, קולות,
לחץ פיזי מתון. ואז אתם כבר לא עומדים בלחץ ומחליטים להיפטר
מהנודניק הזה. אתם גוררים את עצמכם לנוחיות, סוגרים אחריכם את
הדלת, מתיישבים על האסלה מתוך בטחון מלא שהנה עוד מעט תחזרו
להתרווח על הספה בסלון. אבל לא, לא, פתאום בא לו לשחק אתכם
כאילו הוא אומר לכם: כשאני רציתי לצאת לא הקשבתם לי, אז עכשיו
תתאמצו...
ואתם, מתאמצים... ושוב מתאמצים, ושוב... ופתאום נראה לכם שזהו
זה, נדמה  שלאחר המאמצים הקשים והמתישים סוף סוף זה יוצא. ואז
לפתע אתם שומעים "פלופ", חתיכה זעירה, כמעט בלתי נראית, החליטה
לעשות צעד קטן לקראתכם בעקבות המאמץ המתיש שלכם, להראות לכם
ששווה להשקיע.
אתם ממשיכים להתאמץ, לוחצים שוב ושוב, אתם כבר כולכם נוטפים
זיעה הפולשת לתוך עיניכם הדומעות, החולצה שלכם נדבקת לכם לגוף
כאילו היתה חליפת צלילה, שערכם הגולש (מהפן שעשיתם רק אתמול)
הפך לתלתלים מקורזלים, האיפור הממושמע החליט להשתולל: האיילינר
התחבר לאודם,  הצללית החליטה לעשות פגישת מחזור עם הרימל
והסומק התחיל  להשתלט על הפנים ואפילו לפלוש לצוואר. ובנוסף
לכך שאתם נוטפים זיעה, מותשים מהחום הכבד ומהמאמץ שלא נושא כל
פרי, בלי שום סיבה מובנת, חדר הנוחיות שתמיד היה נראה קטן
ופתאום נראה כאילו התכווץ עוד יותר, מתחיל להריח לא טוב...
ואז לפתע אתם נזכרים בדבר הגאוני הזה שנקרא "חלון הזדמנויות" -
החלון הקטן הזה שאמור לתת הזדמנות לריח לצאת. ובתנועת
אינסטינקט אתם באים לפתוח אותו לרווחה, מתוך תקווה שאיזשהו משב
קל של רוח יחזיר לכם איזשהו צלם אנוש, אתם פותחים חריץ ואז
מגלים שהשכן ממול בדיוק החליט להשקיף מחלון הסלון שלו שבמקרה
משקיף בדיוק לתחת שלכם.
ואז, מיואשים, מזיעים, אדומים, מותשים ומצטערים על הרגע שלא
הקשבתם לקקי שלכם כשהיה לו מה להגיד, אתם מנסים לתחמן אותו,
מנסים לשחק אותה הכי "קולים", כאילו לא איכפת לכם, לא עושים
עניין, לא ממהרים לשום מקום. נראה מי יתייאש קודם. אתם
מתכופפים קדימה, נשענים על היד, מביטים סביב (הסביב הוא כולה
מטר מרובע) ומחכים...
ופתאום אתם מגלים שאתם לא לבד. בזוית עין אתם רואים זוג מחושים
שחורים וגדולים מסתכל עליכם, מקק ענק כזה לא פגשתם הרבה זמן.
אתם לא מזיזים ממנו את העיניים  ומחכים שהוא יגיע למקום שבו
תוכלו למחוץ אותו, שהרי אתם מרותקים לכסא. ואז עד שהאדון מגיע
למקום נגיש אתם מרימים לאט לאט את הרגל, בלי שישים לב, ובאים
להנחית אותה על היצור השחור והבשרני ואז אתם נזכרים בעובדה
המצערת שאתם בעצם..... יחפים.
מיואשים, מזיעים, אדומים ומלאי רחמים עצמיים אתם מתפללים, אבל
ממש מתחננים : אלוהים, הלוואי, הלוואי שזה לא יהיה ג'וק
מעופף.....ותוך כדי תפילה עמוקה וכנה חברכם השחרחר מחליט
להראות לכם את כישוריו התעופתיים, להראות לכם שהוא יודע לעוף
ממש לידכם מבלי לגעת בכם......כמובן שזה לא ממש מרשים אתכם
ואתם רק מפללים לרגע שהוא יפסיק להשתולל ויעצור לנוח.
משכל תפילותיכם לא נענו, אתם מחליטים לאסוף את שארית כוחותיכם
ולהתאמץ מאמץ אחרון מיוחד במינו ותוך כדי מאמץ אתם מתפללים
שיקרה אחד מהשניים: או שהחרא הזה יצא כבר או לפחות שהמקק הזה
ימות מהריח...
כמובן שאף אחד מהשניים לא קורה ואתם מזיעים, אדומים, כואבים,
מותשים, מסוחררים ומיואשים תוהים לעצמכם: מי, אבל מי זה לכל
הרוחות והשדים האיש הזה שהעז לקרא לסיוט הזה נוחיות?!