"תראה איזה יפה היא", אביחי הפנה לרגע את המבט מהחברה שלו שבאה
לבקר והסתכל עלי לוודא שאני מאשר, "סיפרתי לך איפה הכרנו?" "לא
אחי, ספר לי". "היא הייתה הפקידה החדשה של המג"ד, אני בדיוק
חזרתי מקורס מ"כים, רק כשהגעתי קלטתי אותה, כזו מתוקה,
ביישנית, חודש לקח לי עד שהצלחתי להוציא ממנה יותר מחיוך נבוך
ומבויש. נכון שהיא מדהימה?", "כן" אני עונה, וחושב עלייך. גם
את היית יפה, את בטח עדיין יפה רק שלא ראיתי אותך כבר הרבה
זמן.
את כבר לא באה לבקר.
אני זוכר כשזה רק קרה, בעיקר בתקופה שאחרי השיבעה היית באה
המון; ביומהולדת שלי, ביום השנה שלנו, ביום שקרתה התאונה,
אפילו היית באה סתם בימי שישי בבוקר כשהיית חוזרת מההורים.
היית לובשת את השימלה ההיא שאת כול כך אוהבת, זאת שקניתי לך
בשוק הפשפשים באותו יום שהברזתי מהאוניברסיטה ונסענו על
הטוסטוס שלי לטייל ברחובות הקטנים של יפו. אני זוכר כאילו זה
היה ממש שבוע שעבר ולא לפני שנתיים וחצי, איך הצקת לי, התחננת
שנלך, ואני הרי שונא את החלק המלוכלך הזה של ת"א. אחרי הסבר
מנומק, טבלת בעד ונגד (שאת הכנת כמובן במחברת סוציולוגיה שלי)
ומספר איומי בכי נכנעתי, קשה להגיד לך לא, כמעט בלתי אפשרי.  
יום חמישי בבוקר יצאנו מצפון ת"א לכיוון דרום. החלטתי שבאופן
הפגנתי אני לא מוכן ליהנות מכל יום השדה הזה, אבל כמה שלא
ניסיתי לשמור על פרצוף לא מרוצה, החיוך הזה שלך, הצורה בה
חיבקת אותי כל הדרך על האופנוע, לא יכולתי שלא להרגיש על גג
העולם, גם ברחובות המעושנים של יפו. חנינו את הטוסטוס ליד השוק
והמשכנו ברגל, את כמובן היית חייבת לעצור בכל דוכן ואם לא
לקנות משהו אז לפחות להתקשקש עם הרוכל רבע שעה, "מה באמת זה
מהודו?" "בטח, חמודה, זה יבוא אורגינאל!", אני מת על זה שאת
משחקת אותה נאיבית לידם, אהבתי כשהיית עושה את זה גם איתי...
"פושו, תראה איזה יפה תהיה עלייך החולצה הזו", הסתכלתי עליה
במבט שלא משתמע לשתי פנים  "טוב, אל תכעס", אל תכעס את אומרת,
על מה אני אכעס? על השפתיים היפות שלך? העיניים השחורות האלה
שאפילו את האישונים אי אפשר לראות בהם? אל תכעס...רק לאהוב
אותך אני יכול.
את השמלה ראית כשכבר כמעט סיימנו את מסע התלאות הזה, תלויה על
קולב, לבנה, פשוטה, עם רקמה דקה של פרחים במחשוף, היא הייתה כל
כך יפה לך, כאילו נתפרה בשבילך וחיכתה לך שם על המתלה בשקט,
שתגיעי. אז קניתי לך אותה, מתנה, אמרתי כשהוצאתי את הארנק
מהכיס, ישר קפצת על הגב שלי ונשקת אותי בעורף, הרמתי לך את
הרגליים באוויר וסחבתי אותך עד האופנוע כשאני נזהר שלא תיגעי
ברצפת הרחוב.
"אני רוצה ללכת לנמל, בא לי לאכול פירות ים" הצהרת ברוב קולות,
"בסדר, אוכלת שרצים שכמותך, מה שתרצי". נסענו לנמל והתיישבנו
במסעדת דגים על המזח. מלצר ערבי הגיע תוך זמן קצר ומילא את
השולחן בסלטים קטנים וסלסלת פיתות חמות, אחרי שהניח אותם פנה
להסביר לנו מה יש היום טרי בתפריט. "שרימפס בשום ושמן זית
לגברת, ודניס על בגריל לאדון" סוכם בסופו של דבר, ואז את פנית
מייד למלאכת האכילה שלך, טובלת אצבעות בסלט כדי לבדוק את הרוטב
ובדרך זורקת חתיכות פיתה לים.
כשהגיעו המנות כבר התחלת לקפץ על הכיסא ולנסות לצבוט אותי מתחת
לשולחן, אני כבר מכיר את זה שאת מתרגשת ונהיית חסרת מנוח לפני
שמגיע האוכל, וכשהוא מגיע, אני לא חושב שבכל הזמן שהיינו ביחד
הצלחתי אני להביא אותך לרמה כזו של אושר כמו שמביאה לך מנת
האוכל הזו כשהיא מגיעה בדיוק בזמן, כשאת תופסת את השרימפס
הראשון ודוחפת אותו לפה, אני כבר יודע לא לבקש ממך לטעום,
כשתחליטי שהגיע הזמן שבו את מוכנה לחלוק איתי את המנה שלך את
תציעי, לפני זה אני מתרכז אך ורק בצלחת שלי. ככה זה החוקים.
אחרי שסיימנו את המוס בוואריה שהתעקשת להזמין בעצם רק בשביל
למרוח קצת מהרוטב שוקולד על האף הקטן שלך ולחכות עד שאני אבחין
ואתחיל לצחוק, קמנו והתחלנו לצעוד שלובי זרועות לכיוון
הטוסטוס, "עכשיו לים", "כל משאלה שלך פקודה הוד מעלתך", אמרתי
לך והשתחוותי לרגלייך, חייכת, נישקת אותי במצח ונסענו משם.
כשהגענו לחוף, כבר היה דיי קריר, את ירדת במדרגות לכיוון המים
והתחלת לרוץ כשאת מניפה את ידייך באוויר ותוך כדי כך מפזרת את
שיערך שהיה אסוף בצמה כל היום. מעט האנשים שהיו בסביבתנו
הסתכלו עלייך, ספק בתהייה, ספק בקנאה, זה לא הפריע לך, זה לא
הפריע לך כי את לא שמה לב לדברים כאלו, הם נעלמים מעינייך.
"אתה יודע למה אני אוהבת את הימים האלה שלנו ביחד?" שאלת
כשהתיישבת עלי רטובה וקצת מקוררת, "כי אני יודעת שעוד עשרים
שנה, כשנהיה מבוגרים, אחראיים כאלה, או לפחות כשאתה תהיה כזה,
אני אזכר ביום הזה ונורא אתגעגע". גם אני. גם אני מתגעגע.
תמיד את היית מדברת ואני הייתי שותק, זה היה נראה מתאים אז,
מין סמביוזה כזו שהיום אני קצת מתחרט עליה, מטריד אותי שלא
אמרתי לך את כל מה רציתי, את כל מה שהרגשתי, פשוט זה קשה להביע
את עצמך ליד מישהו כמוך, מישהו שהישות שלו כל כך עוצמתית שגם
כשהוא לא מדבר הוא מביע יותר ממך.
אחרי התאונה כבר לא יכולתי להגיד לך כלום, גם כשעוד הייתי בבית
חולים לפני שזה נגמר, לפחות מבחינתך, כבר לא יכולתי לדבר. ישבת
שם בכיסא לידי, העיניים השחורות שלך אדומות ונפוחות מבכי,
ליטפת לי את השיער ואמרת לי שאסור לי ללכת ולהשאיר אותך לבד,
שאת צריכה אותי ושזה לא הוגן להפוך ילדה בת עשרים וקצת למין
אלמנה. זה לא פייר אמרת בקול הילדותי המתחנחן שלך, זה לא
פייר...
להלוויה באת לבד, וגם לשלושים, ישבת על החומה שהקיפה את הבית
קברות ולא דיברת עם אף אחת. מצחיק לחשוב עלייך לא מדברת,
שותקת.
המשכת לבוא בשנתיים שאחרי כל פעם קצת שונה, רק עם אותו מבט
בעיניים, פראי ועצוב. עדיין לא אומרת מילה. ביום השנה שלנו
חיכיתי לך הייתי בטוח שתבואי, אפילו קוויתי שהפעם אולי כבר
תדברי קצת, תצחיקי אותי כמו שהיית עושה תמיד, אבל לא באת, גם
חודש אחרי, ביומולדת שלי, נעלמת. האמת שכבר קצת התחלתי לדאוג
אבל אם היה קורה משהו רציני היו ישר מודיעים לי פה, ככה זה, יש
פרוטקציות לחבר'ה שנט"ז - נקטפו טרם זמנם.
אחרי שבעה חודשים פתאום הגעת, כל כך התרגשתי, שלא שמתי לב בכלל
לטבעת על האצבע שלך עד שלא נעמדת מול המצבה והושטת יד לגעת.
רציתי נורא לדעת מה עבר עלייך, אם הכל בסדר, רציתי שתספרי לי
כמו תמיד בהגזמה מטורפת מה קרה לך אתמול בסופר, או לפני שבוע
בעבודה, שתצחקי כמו שהיית עושה אחרי שאת קוראת לי באיזה שם
חיבה חדש שחשבת עליו בבוקר כשצחצחת שיניים, אבל את רק עמדת שם
לחשת "סליחה" והסתובבת.
כשהלכת ראיתי אותו, מחכה לך באוטו, הוא ליטף לך את הראש "זה
בסדר מתוקה" הוא אמר "לפעמים צריך להמשיך הלאה". הסתכלתי עליכם
נוסעים, הפעם לא לבשת את השמלה. אולי לא רצית שהוא יהיה זה
שיוריד אותה ממך כשתגיעו הביתה. קיוויתי שזו הסיבה.

"אז מה אתה אומר?" שאל אותי אביחי, "היא בין היפות שבאות לבית
קברות הזה נכון?", ובין השאלות שלו, לגעגוע שלי צף לו משפט
שהייתי אומר לך ברגעים הבודדים שאת שתקת ואני דיברתי:
יש אולי יפות ממך. אבל אין יפה כמוך.


מאי 2003