"תגידי, סיוון, מה את עושה היום?", זה המשפט הראשון ששמעתי
יוצא מפיה של שקד כאשר הרמתי את שפורפרת הטלפון בערב יום
העצמאות. לא היו לי ממש תוכניות לערב, חוץ מללכת להתנחל אצל
נעמה כמו כל יום. אז הסכמתי ללכת איתה למסיבה שדיברה איתי
עלייה.
אבל ליתר בטחון אמרתי לה שאני אשאל את ההורים שלי אם הם מרשים
ואתקשר אליה עוד מעט. שקד הייתה מופתעת, ובצדק. אף פעם בעקרון
לא הייתי שואלת את ההורים שלי אם אפשר לצאת. פשוט הייתי מודיעה
להם או שהם היו מתקשרים אליי ובודקים איפה אני והייתי אומרת
להם. הם לא היו עושים בעיות, היינו תמיד בסבבה בקשר לכל. הם
היו מרשים לי הכל.
אבל ידעתי שאף אחד לא אוהב שלוקחים אותו כמובן מאליו. אז ידעתי
שהם מאד ישמחו אם אני אבקש מהם רשות. אז בקשתי מהם כאשר הם
שאלו אותי מי זה היה בטלפון. והם החליפו בניהם מבטים
משמעותיים, ואני חששתי לשניה שאולי זאת הייתה טעות לבקש מהם,
שאולי הם יחליטו לנצל את זה ולא לתת לי לצאת. אבל מיד אחרי
שניה הם חייכו והוקל לי.

במסיבה לא נהנתי ולמזלי הפלפון שלי צלצל בדיוק כשהרמתי ידיים
בקשר למסיבה. אני מוציאה את הפלפון מהכיס ועל הצג כתוב אלעד.
מיד נמרח לי חיוך ענקי על הפרצוף ואני ממהרת לאחד החדרים לענות
לו, ולפני שאני מספיקה להגיד לו:" היי מותק, מה שלומך?".
הוא צורח לי באוזן: "איפה את, מתוקה!? אני מתגעגע אלייך!".
ואני צוחקת: "מה זה משנה? גם ככה אתה צריך ללמוד. בכלל אסור לך
להתקשר אליי..."
ואז לפי הקול שלו, בלי לראות אותו אפילו, אני יודעת שהוא מחייך
מהצד השני של הקו כאשר הוא אומר: "כן, אבל אני רוצה לראות
אותך... אם את רוצה כמובן...".
"ברור שאני רוצה! איפה אתה בכלל?".
"אני בבית, הייתי אצל נעמה. דברתי איתה בבוקר והיא אמרה לי
שאת מתכוונת לבוא אליה בערב ועכשיו אין לה מושג איפה את
בכלל... את מכירה את נעמה...".
"יו! אני נשבעת לך אני אהרוג אותה! כמה הילדה יכולה להיות
סנילית?! דברתי איתה היום לפני שיצאתי ואמרתי לה שאני הולכת עם
שקד למסיבה, שד"א אני מאד סובלת בה, ואני אשמח אם תציל אותי
ממנה".
"את רוצה לבוא אליי? כל המשפחה שלי הלכה לסבא וסבתא שלי ותחזור
רק מחר."
"תקשיב, אני אתקשר עכשיו לאבא שלי, נראה אולי הוא יסכים להקפיץ
אותי אלייך...".
נתקנו ומיהרתי להרים טלפון לאבא שלי.

"היי, אבא. מה שלומך?... תקשיב, אני במסיבה עכשיו שהיא ליד
בליך ואני די סובלת פה. ואלעד הציע לי שאני אבוא אליו, יש
סיכוי שאתה יכול להקפיץ אותי אליו?".
"עכשיו? מה השעה עכשיו בכלל?".
הצצתי בשעון.
"עכשיו רק רבע לחצות. הוא אמר לי שאני גם יכולה לישון אצלו כדי
שלא תצטרך להחזיר אותי".
"למה? את לא יכולה לחזור ברגל?".
"בלילה? אבא, הוא גר בכניסה לרמת גן ליד רחוב הירדן זה די רחוק
מרחוב הרצוג אתה לא חושב?".
זאת הייתה טעות להזכיר את זה...
"עזבי, תחזרי כבר הביתה עם שקד..."
זה כבר התחיל להיות קצת מוזר, כי בדרך כלל הוא תמיד הסכים
להסיע אותי.
"מה אתה לא יכול להקפיץ אותי אליו?".
"אני עייף. אין לי כוח, חמודה. אני מצטער. כרגע גם הערת אותי
מהשינה...".
התחלתי להרגיש די רע שהערתי אותו, ידעתי עד כמה קשה לו להירדם
לפעמיים אבל הייתי עקשנית. ממש רציתי ללכת לאלעד וכמעט שהתחלתי
לבכות.
"טוב, אז אני כבר אגיע אליו לבד".
"מה? ברגל?".
"לא יודעת, מה זה משנה? אני אסתדר כבר".
"אבל בקשתי ממך לחזור הביתה".
כאילו, מה שתגיד.
"טוב" כעוס כזה. ומיד "ביי" קטן כזה וניתוק.

בדיוק באותו רגע שקד והחבר שלה, קובי, נכנסו למטבח.
"מה קרה?" שאלה שקד.
לא התייחסתי לשאלה שלה ושאלתי אותה מתי הם מתכוונים ללכת.
שקד ענתה לי שבעקרון מתי שאני ארצה.
ואז קובי: "את די סובלת פה, אה?... את רוצה שאני אקפיץ אותך
הביתה?".
עניתי לו בכן חלוש כזה.
והוא נתן לשקד נשיקה ואמר לה שהוא יחזיר אותי הביתה ויחזור
לפה.
כשהיינו בחדר מדרגות שאלתי אותו אם הוא יכול להקפיץ אותי במקום
הביתה, לאלעד.
וקובי רק הביט בי חייך וקרץ.

קובי הוריד אותי ברחוב הירדן ובדיוק הפלפון שלי רטט.
נופפתי לקובי לשלום ועניתי לאימא שלי ששאלה אותי איפה אני.
אמרתי לה שהייתי עם שקד במסיבה ולא נהניתי שם אז הלכתי לאלעד.
היא שאלה אותי אם אבא הסיע אותי. אז אמרתי לה שלא שאבא עייף
והלך לישון. אז היא אמרה לי שמקודם הוא ניסה לישון ולפני רבע
שעה בערך הוא יצא לקחת את בועז (אחי הקטן) לחבר ושאם אני רוצה
שיחזיר אותי מאלעד שאני אתקשר אליו. אמרתי לה שלא שזה בסדר
שאני כבר אשן אצל אלעד שההורים שלו מסכימים. וזהו ניתקנו נגמר
הסיפור.
הייתי כל כך מרוכזת בלהכניס את הפלפון הארור שלי בחזרה לכיס
הג'ינס שלי שלא שמתי לב שמכונית טויוטה, קרולה ראנקס, כחולה
ככה (כן, אני יודעת...אני מבחינה בדברים כאלה, אני חולה על
מכוניות מה לעשות) מתקרבת לעברי במהירות, כאשר לי היה ירוק
והיא הייתה אמורה לעצור. והיא לא עצרה: היא פגעה בי בצד והעיפה
אותי קיבינימט. נחתי על הכביש בכאבים. הנהג הבן זונה נזכר
עכשיו לעצור את המכונית בחריקת בלמים. ועכשיו סוף סוף שמתי לב
שזה באמת נהג (ולא נהגת) שממש לא שם לב לאדום שלו בגלל הבחורה
שישבה לידו שהסיחה את דעתו מהכביש וגרמה לו לשים את היד שלו
עלייה במקום על ההגה. הנהג היסס רגע ולאחר שניה כבר לא היה שם.
מה שנקרא, פגע וברח. נשכבתי על הכביש סובלת מכאבים ואז הפלפון
רטט: אלעד.

"מה השעה?" שאלתי את אלעד כאשר הוא הגיש לי כוס מים והתיישב
לידי על המיטה.
"שתיים בערך", ענה והביט בי מודאג.
העיניים שלו נצצו כשהביט בי, ידעתי שכואב לו הלב עליי.
ניסיתי לחייך, "אני בסדר, אל תדאג. זה רק כמה חבלות. זה
יעבור".
"סיוון, את כולך מלאה דם ושריטות ואת גם צולעת. ואת אומרת שאת
בסדר? אני מציע לך שתתקשרי לאבא שלך ותגידי לו לקחת אותך
הביתה. את צריכה להיות בבית".
"אני לא רוצה להדאיג את ההורים שלי  עכשיו...". והפלפון רוטט.
אני משתתקת ונועצת באלעד מבט.
מוציאה את הפלפון מהכיס מביטה בצג ואז באלעד ואומרת: "רק פתחת
פה לשטן".

אני עונה: "כן, אבא".
"איפה את?".
אני בלי לחשוב עונה: "אצל אלעד".
"מה?! הלכת למרות שבקשתי ממך לחזור הביתה?!".
"הייתה לי הקפצה לפה..."
"לא אכפת לי! אני מאד מאוכזב ממך, סיוון. צאי החוצה אני לוקח
אותך עכשיו!".
יותר מכל אני שונאת שהוא אומר לי שהוא מאוכזב ממני, ובמיוחד
שמדובר בדבר כל כך פעוט כזה. וכמו שהוא בטח ידע, אותו משפט
שאמר גרם לי להרגיש ממש רע עם עצמי, ונראה לי שגם זאת הייתה
הכוונה שלו.
"אבל...".
"עכשיו!".
זהו, הוא ניתק.

בלעתי את רוקי, עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. ניסיתי להירגע. לא
חשבתי שהוא עד כדי כך יכעס. והתחלתי פתאום לכעוס עליו. כאילו
מה הבעיות שלו? זה אחת הסיבות הכי מטומטמות לכעוס עליי. אבל
ידעתי שלמרות הכל יש משהו בדבריו. הוא שונא, פשוט שונא, שהוא
מבקש ממני משהו, ואני לא עושה אותו.
אלעד הניח את ידו על הירך שלי וליטף אותי. פקחתי את עיניי
והבטתי בו הוא החזיר לי מבט ונישק אותי. עברה לי צמרמורת נעימה
בכל הגוף וזה גרם לי להרגיש קצת יותר טוב.
"אני צריכה ללכת... אבא שלי הולך להרוג אותי... גם בגלל שאמרתי
לו שאני אחזור הביתה ולא חזרתי וגם כמעט בגלל שכמעט דרסו אותי
היום...", אמרתי לו בשקט.
הוא נעמד, עזר לי לקום. חיבק אותי בעדינות מנסה לא להכאיב לי.
ואז מתרחק ממני נותן לי יד ואומר: "בואי".

כשירדנו למטה אבא שלי בדיוק הגיע. היה רק צריך להסתכל אחד לשני
בעיניים כדי להבין הכל. זאת הייתה הדרך הכי נוראית שלי להבין
הכל. לדעת את האמת. ניגשתי למכונית הכחולה הכהה והיפה שלו
שבכלל לא נראתה שונה מלפני כמה שעות ועשיתי לו סימן לפתוח את
החלון. הוא הביט בי במבט מלא כאב. ואני הבטתי בבנאדם שקללתי
בלבי בן זונה ואמרתי לו: "אתה יודע, גם אני מאוכזבת ממך".
ואז הסתובבתי וחזרתי לאלעד.