יד ביד נענו בדרך אפלה, צרה וחשוכה.
יד חיוורת, לבנה וריקה מדם
שלובה ביד חיה ונושמת.
פנינו קדימה, לא מסיטים ראשינו
אנה ואנה,
מיישרים מבטינו אל האור.
קרני כסף נשלחות לכל עבר, מסנוורות עיננו
שנעצמות אט-אט.
כף ידי שטה לכיוון מרפקו
היבש, הקשה.
מטפסת לפניו,
לאפו הרחב, לשפתיו הדקות,
סנטרו הזקור.
מבקשת נשימה, חום, חמצן.
סימן חיים.
מחשבות וזכרונות כמו חצים חדים
עטים מכל כיוון
עוברים דרכנו ונעלמים
בכתם האור שמחל לגדול ממולנו.
תחילה האצבעות מתפוגגות
ולאחריהן מרפק,
שפתיים, אף, סנטר.
הוא כבר לא פה.
האם היה?