"בערב ב' כסליו טרפתי את נפשי יצאתי את ביתי אשר אל מול הים"
זמזמתי לעצמי  בשעה שיצאתי מהבית לעבר המועדון אל מסיבת
הסטודנטים,
זוהי השנה הראשונה שלי באוניברסיטה ולפי הסטטיסטיקה גם השנה
השאר לבד בסילבסטר,
מוקף אנשים אך לבד,
הגעתי אל המועדון "נפשי בקשה רחם" כל כך הרבה אנשים אשר רצו
לחגוג את הבדידות שלהם עם כולם, ריח הזעה התערבב עם ריח
האלכוהול ומילא את האוויר,
ריחה החדש של המלחמה, מלחמת המינים,
על הבר שני בחורים היו עסוקים בהשקיית בחורה בכוסות טקילה,
הזמנתי אחת ועוד אחת גם לעצמי ונתתי לקצב להיכנס לתוכי,
אז במרכז הרחבה ראיתי אותה את הכוכב שלי,
ראיתי אותה כבר לפני זה באוניברסיטה כמה פעמים הולכת כמו לא
שייכת,
מרחפת באוויר כמו יצור מהאגדות עומדת שם במרכז הרחבה לא נותנת
לאף אחד לגעת בא,
לא נותנת לאף אחד לחדור לעולם האגדות שלה וכולם,
כולם מרחפים סביבה כמו פרפרים הנמשכים לצוף אבל עיניה תלויות
באוויר לא רואה אותם
"יום אסוני הוא יום ששוני ויום ששוני הוא יום אסוני" עיניה
תלויות באוויר ומביטות בהערצה בגולם אשר נשען על הקיר ממול.
הורדתי את המבט מהפיה שלי והחזרתי אותו אל המציאות המרה בעוד
כוס טקילה ופרוסת לימון, הרמתי את המבט והיא נעלמה,
חלמתי האם זו עוד אגדה, האם זה רק האלכוהול?
הגיע הזמן שאני אנשום קצת אוויר בחוץ,
הרמתי את הראש לשמיים לילה מלא כוכבים, והיכן הוא הכוכב שלי?
כוכב נופל האם גם השנה השאר לבד?
ואז ראיתי אותו, מנצנץ בין השיחים, הכוכב שלי כה קרוב, כה
מוחשי,
האם זו אגדה ואני הנסיך?
ניגשתי אליה לא היה צורך לומר מילה, הכל כבר נכתב באגדות
הושטתי אליה את ידי והיא כרכה באהבה את שלה סביבי,
דפיקות ליבנו התערבבו עם המוסיקה הרועמת וצעקות החוגגים,
הרגשתי כעיור אשר יוצא אל האור, מצאתי את הפיה שלי,
עכשיו נחיה כאגדות?