זאת הפעם הראשונה שאני עומד פה מאז שהייתי ילד ממש קטן וסבתא
שלי הובאה לפה למנוחות.

אני ניצב בין מאות מצבות האבן הקרות וצמרמורת עוברת בעמוד
השדרה שלי. אני מרגיש תחושת מחנק.
לפניי בור גדול ובתוכו מונח ארון, הארון של עומר, שהיה החבר
הכי טוב שלי.
למדנו ביסודי ביחד ומשם המשכנו לחטיבה, לתיכון, ואפילו בצבא
שירתנו באותה יחידה.
ועכשיו אני לבד.
אני קורא הספד על עומר, כשדמעות חונקות את גרוני ובקושי יוצא
לי קול.
לא רציתי להגיד דברים בנאלים עליו- על טוב ליבו ועל איך שהיה
טורף את החיים, כי מי שבאמת הכיר אותו ידע כמה היה לו קשה.
אמרתי שהוא היה החבר הכי טוב שלי, אח שלי, היה זה שסידר לי את
הדברים בתוך הראש המסובך שלי.
לא אמרתי שעכשיו הוא ישמור עלינו מלמעלה, ושהוא יסתכל וידריך
אותנו, אמרתי שלפחות עכשיו הוא יכול לנוח, למרות שאף פעם לא
התלונן.
אני מסיים וניגש לחבק את אמא שלו, שבמשקפי השמש שלה מסתירה את
הדמעות.

היינו צריכים להיפגש, אני והוא, ככה סתם לשתות איזה בירה בפאב
בתל אביב כי לא יצא לנו לדבר כמה שבועות.
אמרתי לו שאני אבוא לאסוף אותו עם האוטו שלי, שזאת כלל לא
טרחה, אבל הוא התעקש, שיבוא באוטובוס כי זה לא מפריע לו.
גם עכשיו זה בטח לא מפריע לו שהוא עלה על האוטובוס ההוא כי הוא
כבר לא מרגיש יותר, אבל לי זה מפריע, כי אני רואה את פרצופו
המחייך בכל פעם שאני עוצם את העיניים, ואח"כ נזכר במראה גופתו
על הכביש כשלאנשי ההצלה כבר לא נותר מה לעשות, דקות ספורות
אחרי הפיגוע.

הרב ניגש להקריא את הקדיש. אני לא מקשיב למה שהוא אומר- כל
אותו הזמן אני חושב על עומר. אני פורץ בבכי.
בשנייה אחת היה לי את החבר הכי טוב בעולם, ובשנייה הבאה נותר
לי רק זכרון וכאב.
"...יהוה נתן, ויהוה לקח, יהי שם יהוה מבורך..."
אני שומע את הרב מסיים, ואני מתקשה להבין למה, לעזאזל, יהי שם
יהוה מבורך. הוא בכלל איבד משהו פעם, איבד מישהו פעם.
"יהי שם יהוה מבורך, עלק" אני חושב לעצמי כשדמעה נוחתת מעיניי
על הקרקע.