הסבר קצר מחויב המציאות: סיפור זה נכתב לסדנת כתיבה יוצרת
(שנערכה ב"במה חדשה"). הוראות הסדנה ביקשו לכתוב מחדש אחת מבין
שלוש אגדות ידועות (כיפה אדומה, סינדרלה והיפהפייה הנרדמת),
כאשר השינויים הנדרשים היו שתתרחש בשנת 2003 ותסופר מנקודת מבט
של מי שאינו גיבור האגדה, אלא דמות אחרת מהאגדה.
לגבי זהות האגדה, אשאיר לכם לגלות, ו...כן: הסיפור נכתב
בכוונה כמעין מערכון מוגזם, גרוטסקי וצעקני.
אני מקווה שתיהנו.




את רוצה לשמוע על אנשל?
מאיפה את? אה, מ"לאישה"!
כן, אשתי (עשתה לי את המוות, שתמות, אבל מתה לפני, הא הא הא!),
שתישאר בקבר, הייתה מנויה.
נו, בטח שגם אני קראתי, אבל כשהיא לא ראתה.
נו מה, ראית גבר שקורא "לאישה"? נו מה איתך ילדה!

נו, שויין. אנשל, אח... אנשל.
עכשיו הוא אדם חשוב, אבל פעם הוא לא היה בדיוק כזה...

הילדים שלו החליטו לדחוף אותו לבית האבות הקטן שלנו, כי נמאס
להם "לדאוג" לו מרחוק (א-מחייה, ממש מסכנים!). הסיפור הרגיל של
כולנו.

הוא היה הצעיר ביותר בינינו, ביין 71. רזה כמו מקל, מקומט הרבה
פחות מאתנו, אפילו שערות נשארו לו, לדרעק.
אה, כן, וגם עיניים אפורות, כמו פול ניומען. ראיתי בהן שהוא
ממזר לא קטן.

היינו צריכים להוריד אותו על ההתחלה. שלא יתפוס תוח'ס.
שלא יתפוס לנו את מעט המיידלע'ס שעוד לא מנקות את השיש מלמטה.

מי זה אנחנו? אה, חבורת שייג"ץ! אני שרגא, יענק'ל וצמח - כל
הותיקים של המקום הזה.
על שם מי האות ג' ב"שייג"ץ"? על שם הג' בסביבון!- איזה שאלות
יש לך מיידל'ע...

כבר ביום שהוא הגיע אלינו התחלתי לחנך אותו: "אנשל, תביא לי את
כסא הגלגלים, אבל בשיק שק", פקדתי על הצעירצ'יק בצעקה צרודה.
צריך להכניס בהם פחד ישר בהתחלה, כמו שעשו לי בצבא הפרוסי.

אנשל ידע שלא כדאי לו להתעסק אתנו, ולכן דידה לו מהר ככל שיכל
ל"חניה" של המתגלגלים.
הוא היה צעיר מדי, ולכן מהיר מדי, ומרוב בהלה הוא החליק על
הרצפה המשומנת שלנו (את לא רוצה פירוט למה היא משומנת, תשתמשי
בדמיון בובל'ה!) וביצע טיסה נמוכה עד שראשו נתקל בכסא הגלגלים
הראשון.

איך שאנחנו התגלגלנו מצחוק!- יענק'ל (עם הפרקינסון) איבד שליטה
על ידיו וסובב את כסא הגלגלים החשמלי שלו בתנועות בלתי נשלטות
לכל הכיוונים.
צמח (עם הקטטר) כמעט ומשך את הכליה שלו החוצה בתנועת יד בלתי
זהירה.
ואני? עוד ישבתי על ספסל פינת האוכל ודפקתי עם האגרוף על
השולחן. על קערת הדייסה ליתר דיוק. עד היום נשארה דייסה על
התקרה (וגם מעל ארונות המטבח, אני בטוח).

עכשיו אני חושב שאולי הגזמנו קצת, אבל היי, עשינו חיים, וממילא
לא היה ממש מה לעשות שם כל היום.

אנשל עשה הכול בשבילנו. ממילא לא היה מי שידאג לו, או לנו.
הוא העיר אותנו בבוקר (וצעקנו עליו למה הוא מעיר אותנו, למרות
שדרשנו ממנו להעיר אותנו), הוא הביא לנו את האוכל המגעיל מדוכן
ההגשה, הוא ניקה לנו את כסא הגלגלים, הקריא לנו ספרים (בכל
אופן, הוא היה היחיד שעוד ראה משהו...), ועוד כהנה וכהנה
"שירותים לציבור".


ואז הגיע פסח 2003, והעולם השתגע!
בפסח הזה זכינו בפיס! אסתריקה גוטה-שויין, כן, כן, המיליארדרית
הזו, זו שבחיים לא תכנס לבית אבות, שיש לה כסף כמו ל... ל...
צאר הרוסי, החליטה להיות נדבנית ולארח זקנים מכל בתי האבות
בעיר לסדר פסח. זקנים! ראית איזה חוצפנית, היא בת 65 וקראה לנו
זקנים! חוץ מזה, כבר אז היא הייתה אלמנה. בטח בעלה ידע שהדרך
היחידה שלו לברוח זה למות.

בכל אופן, לא שאנחנו נוותר על ארוחה טובה, הסכמנו מייד לאחר
סדרת שכנועים קצרה של עליזה, המנהלת הפרענקית של החור הזה.
היא חשבה בטח שהיא תקבל איזו תרומה לשיפוץ החור הזה, או לפחות
תעשה בכסף הגדלת חזה, הא, הא, ההחחח...חחחחחח!
אוי, תודה, כמעט שנחנקתי. איזה בדרן אני!

מייד כל אחד מהשייג'צים רץ למזוודה שלו למצוא את החליפה הכי
טובה שלו מההלוויה האחרונה שהוא ליווה (ואנחנו עושים הרבה, ממש
נערי ליווי!, הא, הא הח!),
לצחצח את נעלי השבת שלו (כאילו שהיו לנו נעליים אחרות, חחח...)
ואפילו לנקות במיץ לימון את השיניים התותבות.
מרוב לחץ עשינו הכול בעצמנו, לא סמכנו על אנשל בשביל אירוע כזה
חשוב!

אנשל, את לא תאמיני - חשב שהוא גם יבוא! איזה לץ!
לא היה סיכוי שניתן לו להסתובב אתנו, מי הוא חושב שהוא, הינוקא
הזה. עוד היו חושבים שלא מצאנו בייביסיטר..., הא, הא, אני הורג
את עצמי!
אמרנו לו שהוא נשאר לשמור שלא ייגנבו לנו את הטלוויזיה שעוד
תקועה רק על ערוץ פלייבוי, שכבר לא משדר. לא חשוב.

א-קיצר, הגענו לבית, איזה בית בעצם, ארמון. זאתי יש לה כסף כמו
קניידלעך, אני אומר לך. איזה צריף יש לה! "חבל על הזמן" כמו
שאומרים הקינדרל'עך.
מנורות עם אבני זכוכית, וגם... נברשות, כן נכון, קוראים
למנורות נברשות. תודה לך חמודה - את ממש משכילה, יחסית לכתבנית
של "לאישה"... הא, הא, החחחח... חחחחחחחחחח, בב..קק..שש..הה
ת..ננ..י ל...י זזזז...פפפ..טטט...הה.. ע...ללל ה..גג...בבב,
מ..ההה.ררר...!!!
אוחחחחח, היית מחכה עוד שנייה והייתי נחנק. תודה לך. לא היית
צריכה להרביץ כל כך חזק... לא נעלבת מאדם זקן כמוני? נכון?,
נו, שויין, נמשיך.

בכל אופן, האסתריקה הזו הרביצה ארוחת חג, משהו משהו.
למען האמת, כל אחד מהשייג'צים ניסה לעשות לה חיינדל'עך, את
יודעת, עיניים... כן, גם אני.
מה למה? איזה מן שאלה זו?- היא ממילא אלמנה, אם היא לוקח אותי
אליה, אני יוצא קינג!- גם עוזב את הבית אבות המסריח הזה וגם
נכנס אליה לארמון וגם מקבל דמי כיס...

אבל, האסתריקה הזו, אגוז קשה, שיחקה אותה קשוחה ונראתה לי
משועממת משהו משהו, אף אחד לא מצא חן בעיניה כנראה. כבר הייתי
בטוח כבר שהיא פריג'ידר או ליסבית.
מה לא הבנת קינדרית? פריג'ידר? נו, אמקור, מקרר, אה... רגע -
פריג'ידית! ו"ליסיבת"?
נו, כזו שאוהבת רק בנות והיא בעצמה מתנהגת כמו רפתן... וגם
נראית ככה. כן, לסבית, או איך שאת אומרת את זה.

הערב כבר התחיל לשעמם, ופתאום... לא יודע מאיפה ואיך הוא הגיע
- אנשל נכנס!
אוי, עד עכשיו הלב כואב לי מלהיזכר איזה הופעה שהוא דפק!
הממזר. נראה כאילו עשה סיבוב בדיזנגוף עם מזוודה מלאה זהב.
פשוט הרג אותנו, לידו נראינו כמו... נו, באיזו הלוויה.

איך שהוא נכנס האסתריקה הזו הזדקפה (מהר מדי אם תשאלי אותי, כי
הפאה זזה לה קצת... גיחי, גיחי...) ונדלקו לה כל נרות החנוכה
בעיניים.
הוא ניגש ישר אליה והתחיל איתה בלי בושה, וגם היא לא טמנה ידה
בגטקס, אולי בעצם דווקא כן... אם את מבינה אותי...
הי...הי...הי

א-קיצר, הם הרביצו את כל הרפרטואר, כולל ולס, פסדובלה ואפילו
ניסו צ'ה-צ'ה, עד שלאנשל נתפס קצת הגב. בכל אופן, הגיל, את
יודעת.
אח... יכולת להריח את הגפילטע באוויר! אהבה הייתה שם, ללא
ספק.
ידענו שאנשל דפק אותנו בגדול!

אבל... יש אלוהים בשמיים! איך שהשעון הגדול בסלון דפק חצות -
אנשל השתגע!
באמצע בוסה עם אסתריקה (מ'זתומרת מה זה בוסה? ילדה, איפה היית
בסיסטיז?- בוסה זו נשיקה רטובה, עם השיניים, הלשון וכל השמיר!)
הוא נבהל, דחף אותה ודידה לו בבהילות לדלת היציאה.
אסתריקה קמה וניסתה להשיג אותו. היא יצאה אחריו החוצה, ואחרי
כמה דקות חזרה בלעדיו, אבל... היא החזיקה ביד את... השיניים
התותבות שלו!

כל כך רצינו לצחוק, אבל לא העזנו. מהר ברחנו משם.

תגידי גברת צעירה, את בסדר?- בטח שלא סיפרנו לה שאנחנו מכירים
אותו!
מה, מגיע לו פרס?- הרי אמרנו לו להישאר בבית, והוא עוד בא
לגנוב לנו את אסתריקה!
א גרוייסע חוצפה!

אוי, אוי, מה שעשינו לו למחרת. הוא כבר הצטער על מה שהוא עשה.
תאמיני לי.

אבל מה?- אמרתי לך שהוא ממזר. איזה מזל היה לו. פשוט לא
האמנו!
פתאום, אחרי שבוע, בדיוק בשעה חמייש, בשעת התה והביסקוויטים,
דפיקה חזקה בדלת.
עליזל'ה פתחה, ומי בפתח?- אסתריקה!
כמעט עשיתי בחיתול מרוב הלמוט!

נכנסה לה הגברת מכינרת, לבושה כמו מוזיאון השעווה (ואני בטוח
שכמה חלקים אצלה עשויים מפלסטיק), ומכריזה: "אני באתי לחפש את
הבוביק שלי!, מי שהשיניים האלה", והיא הרימה אותן גבוה באוויר,
"שייכות לו, הוא הבוביק שברח לי באמצע הבוסה! ...ואף אחד לא
בורח מאסתריקה באמצע הבוסה!"

כל השייג'צים ירקו בו זמנית את התותבות שלהם ופתחו פה גדול.

אסתריקה עברה אחד אחד וניסתה את השיניים. כל אחד מאיתנו היה
צריך לאכול תפוח עם השיניים. אוי,  מותק, מיידל'ע, אני אחסוך
לך את התיאורים של מה שקרה שם.
חבל שילדה כמוך תדע כמה העולם הזה אכזר!

נו, עוד מעט ארוחת צהריים, אז נזדרז עם הסיפור הכואב הזה.
כמובן שהשיניים לא התאימו לאף אחד מאיתנו.

"אלה כל ה"טרזנים" שיש לך כאן?" אסתריקה שאלה בבוז את
עליז'לה.
ניסינו לעשות לעליזה סימנים של "לא, לא, לא", אבל הפרענקית
הטיפסה הזו אמרה לה "כן, יש את אנשל. הוא תולה כביסה בחצר, נצא
אליו".

איך שהן יצאו לחצר, נדבקנו כולנו לשמשת החלון שפונה לחצר.
אוי, כואבים לי הפרקים רק מלהיזכר בזה.

איך שאנשל ראה אותה הוא ישר נדלק.
הוא לקח מהר את השיניים ואכל תפוח שלם בלי שום בעיה.

קודם כל, אסתריקה החטיפה לו סטירה (כנראה על זה שהוא ברח לה
באמצע הבוסה), ומייד אחר כך היא השלימה את הבוסה, הפעם עד
הסוף.

זהו, יותר לא ראינו אותו. בטח הוא עכשיו באיזה שייט אקזוטי עם
האסתריקה שלו.
איך שהוא שיחק אותה! הממזר.

אני חושב שלא עמדנו בטראומה שאנשל עשה לנו, ומייד אחרי שהוא
עזב חבורת השייג'צים התפרקה: יענק'ל עבר כתובת לצומת ירקון,
צמח סוף סוף הצדיק את השם שלו ועבר להיות פסל בבית לווינשטיין,
ורק אני עוד פה.

מה את מרוצה כל כך ילדונת? הפי אנד? הא?
אל תכניסי לעצמך רעיונות לראש, זה לא קורה לכל אחד. רק לאנשל.

דרך אגב, תגידי מיידל'ע, את נראית נחמדה, יש לך סבתא?