(אור נכנס לבוש שמלה. על שתי עיניו ישנם אטבי כביסה. אטב אחד
מקמט את עינו מהצד למטה והשני מהצד למעלה, את עינו השניה. אור
נכנס בהליכה גברית פנימה ונעמד מול הקהל. מביט מבט ארוך בו הוא
עובר על הקהל).
אתם יודעים איך זה להיות לכודים בקופסא? (עושה תנועות פנטומימה
של קופסא)כמו דג באקווריום קטן מידי, שחקן בעיר קטנה ותיאטרון
קטן, אין לו אוויר, הוא נחנק לאט לאט, ואין לו לאן להתפתח
משחקית (תוך כדי תנועות הקופסא סוגרות עליו), העיר סוגרת עליו,
התיאטרון קטן מידי ו-(דילוג) הופ! הוא עובר אקווריום (תנועות
שחייה של דג איטיות) ופתאום הוא מגיע לעיר הגדולה והוא כבר לא
כזה דג גדול ויש עוד שחקנים, טובים יותר ממנו.
(בשלב זה שני אנשים עם חבל כביסה מסביבם נכנסים לבמה ועומדים
משני צדדיו של אור כאשר הוא באמצע מעגל הכביסה. על החבל ישנן
דמויות מקרטון והאנשים מתחילים להעביר את החבל בכיוון אחד)
הלו... שלום... סליחה... אפשר אולי... תעצור רגע... שנייה...
והם לא שמים לב אליו, הוא כבר לא כל כך מיוחד, אפילו לא טיפת
תשומת לב ופתאום הוא לבד. (במילה "לבד" כל העברת החבל נעצרת
ואור שהיה מאחורי החבל בא קדימה ומוריד אותו ואז איש אחד עוזב
את החבל ויוצא בעוד שהשני מגלגל את החבל אליו ויוצא) אין לו את
החברים הטובים מהתיאטרון הקודם, ואין לו את אלו שרצה למצוא
בעיר הגדולה. לבד. (מוזיקה עצובה מלודרמטית נשמעת)ללא חבר
בעולם (מתחיל סגנון אופרת סבון), ללא יד עוזרת ללא מושיע,
ללא... (המוזיקה מתעוותת ונפסקת) טוב הבנתם את העיקרון, לא?
לבד.
ואז- הגיעה התקווה! (ציניות) או, מזל שהיא הגיעה, תודה שבאת,
מה הוא היה עושה בלעדייך! ברגע שהתקווה מגיעה- הלך עלייך.
התקווה היא אם כל הצרות. (פוצח בריקוד בלט של התקווה מלווה
במוזיקה מתאימה). ואז הוא התחיל לחיות את החיים כמו שהוא רצה,
כמו שהוא רצה שהם יהיו. הוא ניסה להתחיל לחיות. לצאת מהכוח
הקטן והאפל שלו ולקוות שהכל יהיה בסדר. הוא השתדל בכל מקום,
הוכיח את עצמו בכל מה שנדרש, חצה יבשות צלח הרים- הכל (מלווה
בעבודה תנועתית של ריצה ותלאות).
אך בכל דרך יש מכשולים (מוציא חצים ענקיים ומאחוריו מופיעה
מטרה ענקית! הוא זורק חצים על המטרה) - המצב שלו בלימודים
התדרדר קצת יותר או יותר נכון מצבו במתמטיקה (חץ), הוא אמר
דברים לא נכונים, בזמנים לא נכונים, ופגע באנשים הלא נכונים
(חץ), למרבה תדהמתו לא כל בחורה שהוא נדלק עליה נענתה לחיזוריו
(חץ), הוא התחיל לפחד מעט מקשרים מחייבים ואחר כך רצה רק קשרים
מחייבים כך שהוא נדלק על כל דבר שזז (מוזיקת וואלס בה אור רוקד
עם ברבי, מטאטא ומסרק).
היה גם עוד מכשול- ההורים! (אור לוקח את החץ האחרון ונועץ אותו
בחוזקה כמו סכין בלב המטרה). הם לא התלהבו מה"כשרון" המשחקי או
הטכני של הילד שלהם, תיאטרון- לא ממש עניין אותם. להם היה אכפת
יותר מהלימודים במיוחד מתמטיקה- איזה צרוף מקרים- עקב אכילס של
אור. בשבילם מתמטיקה הייתה ההוכחה לכישלון בנם ולכן זה כל מה
שאור היה צריך ללמוד לדעתם, הם לחצו-  והוא נכשל (תנועות לחיצה
חזקות באוויר), הם לחצו יותר חזק- והוא נכשל, הם לחצו ולחצו
ולחצו... והוא לא אכזב- ונכשל. הם המשיכו וגורם זה בנוסף אל
האחרים הפך אותו לחיה הכי מסכנה שקיימת- בחור מוכה תקווה שאף
פעם לא משיג את מטרותיו ולפעמים אפילו לא מנסה.
ואז הייתה הרגשה באוויר שצריך לקרות משהו כמו הסוף השמח בכל
הסרטים- אבל לא. היו עליות וירידות, אך המצב לא השתנה. הוא
הפסיק לצאת כמעט לגמרי כי כבר הפסיקו להזמין אותו והוא מצא
איזו עבודה בהצגה בימי שישי. הפעמים היחידות שדברו אותו זה היה
שרצו ממנו משהו והוא עשה הכל. ההורים שמחו שהוא מצא לעצמו
עבודה שמרוויחה בניגוד למחק אך הוא לא רצה להמשיך בה בחייו.
לא, לא הוא, הוא רצה להיות- שחקן! הוא לא היה מי יודע מה אם
הברקות לא מבריקות ולא זוהרות בחושך פה ושם. הוא היה אומלל. לא
ממש איכפת מה קרה לו אחרי זה כי אף אחד לא ישים לב, ומי שישים
לב פשוט ימשיך הלאה.
(קטע תנועה: עוצם את עיניו וכשפוקח אותם מולו ישנה גברת, הוא
הולך להביא להם שתייה, הם מסתובבים עם הכוסות בין אנשים אחרים
שנכנסו לבמה. מניחים את הכוסות ומתחילים לרקוד קלות עד שהיא
עוזבת אותו. הוא משוטט ואנשים עוברים לידו והוא מנסה לפתוח עם
חלקם בשיחה אך הם לא שמים לב אליו. הוא מוציא אקדח מכיסו ובא
לירות בעצמו אך אז נכנסת מישהי לבמה עם סכין שרוצה לחתוך לעצמה
את הורידים והוא מזנק ועוצר אותה. שניהם עומדים מבוישים והוא
מראה לה שהוא בא לירות בעצמו ואז הוא זורק את האקדח והיא את
הסכין הוא נותן לה יד והם מתחילים לרקוד, בהתחלה הם רוקדים
רחוק אחד מהשני ולבסוף הם רוקדים צמוד, מתנשקים, ויוצאים מהבמה
בהליכה איטית יד ביד כשראשה מונח על כתפו...).