כאן, במקום הזה, נחנקו אחינו למוות.
ערומים, ידיהם מורמות
ומעליהם שכבה נוספת של גופות חיים
הם עמדו כאן, במקום הזה.
מבולבלים, מפוחדים, מקווים לסופו של הסיוט,
חיכו בהשלמה להפתחם של הברזים.
הברזים נפתחו- אך לא יצאו מהם מים. עכשיו חם.

אנשים נחנקים, פולטים, צועקים וזועקים.
שורטים את הקירות במצוקתם - אולי מישהו ישמע?
אולי עוד מעט יגמר הסיוט, ואוויר נקי יזרום לחדר?
אט אט נופלות הידים המורמות,
סבך הגופות נופל לרצפה ונשימות אחרונות נשמעות.
נשמות עולות השמיימה.
הרופא מציץ לחדר - עוד משלוח חוסל בהצלחה.
הגופות מוצאות, הנוזלים מנוקים והחדר מאוורר.

ורק הנשמה נשארת, והיד הזועקת לעזרה,
והשריטות על הקיר.
אירוני שהגז הכתים את הקירות בכחול-
כאילו מנסה להנציח את גוון הפרצופים החנוקים שישכחו בהיכנס
המשלוח הבא.
דמעות שונות עולות בעיני הנכנסים לחדר-
דמעות של אבל, דמעות של פחד, של תימהון, של הניסיון חסר הסיכוי
להבין...

ונדמה כי אלפי נשמות פזורות בחדר, זועקות לנו שנגאלם.
ואנו- איננו יכולים.