"את הרגת אותו!" שמעתי קול אומר ברעם מתגלגל של צחוק, "אני לא
התכוונתי להכות אותו כל כך חזק!" השיב קול נשי לקול הצוחק, "אז
התכוונת להכות אותו עד שיזכור את הסטירה שנתת לו היום
בצהריים?" השיב לה הקול הצוחק, "מה אתה רבים כך?" נוסף קול
שלישי ורציני "זה ממש מזכיר לי את ימי קדם!" המשיך לפתע הקול
הצוחק, 'שקט' עלתה מחשבה בראשי 'איזה שקט? שיסיימו את העינוי!'
הבנתי שהכוונה היא לכאב הראש שהיה בחלק האחורי של הגולגולת שלי
'תנסו להתרכז במה שקורה כאן, זה מופע בידור!' מחשבה שלישית
וסוגרת עניין עלתה מהיכן שהוא. "תהיו בשקט או שאאלץ לסלק אתכם
מכאן!" שמעתי קול רביעי אשר העלה זיכרונות כואבים אחרים (ולא
רק בגלל הכאב הנוכחי) הקול היה של מרפאת הכפר, בחורה שמבוגרת
ממני בחמש שנים לכל היותר, תמיד רציתי להגיע למיטה שלה
כשגדלתי, תמיד הגעתי למיטה שלה, למיטת החולים שלה ליתר דיוק.
"יש סימן חיים צילין?" נישמע קול חמישי, אני בטח הוזה, כי יש
כבר שלושה קולות נשיים בתוך הראש שלי ושניים גבריים, מה זה
אומר, שמתי והאלים החזירו אותי בתור אישה? כששמעתי את הקול
השישי הבנתי שאני בחיים (או זה או שהגיהנום באמת מקום אכזרי כל
כך) "אם הוא ימות זה יחסוך לנו הרבה טירחה" שמעתי את ריטין,
אין ספק שזוהי היא, "תעזי לומר זאת שוב ואני אסחב אותך על גבי
עד הכפר שלי כדי להאכיל אותך את הכלבים!" השיב לה הקול השלישי
בזעם, זה אדרמון? ממתי הוא מתנהג כמו בנאדם רגיל?. "יש סימן
חיים!" שמעתי את הקול הצוחק מפנה את תשומת ליבם לעברי, כנראה
שיניתי את הבעת פני, 'נו טוב הגיע הזמן שנפסיק לשחק אותה חסרי
הכרה' ופקחתי את עיני. ראיתי את צילין, עם שיערה החום פזור
מאחורי גבה, ועיניה הירוקות התמיד רגישות, ומבע מודאג קלות על
פניה. ולידה עמדה סירין עם פנים מודאגות במיוחד, שיערה אסוף
מאחורי גבה, ועיניה הכחולות מלאות שמחה כשראתה אותי פוקח את
עיני. מורלון עם החיוך המתמיד שלו. אדרמון עם מבע של השתחררות
על פניו. וריטין, המפלצת המתמדת של סיוטי הנוראיים ביותר, עם
פנים שהיו מבהילות ערפד, עם מבע של זעף איום ונורא שאומר 'למה
לא מתת?'. "מה לעזאזל קרה?" שאלתי בחולשה (למה לא לנצל את
הרחמים של הנשים לרגע אחד או שניים אם אפשר) "סירין החטיפה לך
על הראש עם קומקום מתכת!" שאג מורלון כשהתחיל ליצחוק שוב,
כניראה זה היה באמת מחזה נהדר בשביל מישהו שכמותו, הבטתי
בסירין במבט מאשים לרגע קל "אני לא התכוונתי להכות כל כך חזק"
אמרה לי סירין בקול שעל סף בכי "אין בעיה, אני סולח לך, עוד
יום יומיים הכל יעבור" 'אפילו הסדק שבראש' ואז היא שינתה את
מבע פניה לזעם יוקד "זה הכל באשמתך" אני לא קלטתי אותה בכלל
"לא היית צריך להתפרץ כך לתוך מעגל הנשים ולהכניס את כולם
לפאניקה! חשבתי שאתה אחד מאנשי האמונה!" היא אמרה לי בזעם
ויצאה מהחדר בסערה, אפילו ריטין שעמדה ליד הדלת דאגה לפנות את
דרכה של סירין אשר צעדה בזעם מלא. לאחר שהיא יצאה מורלון הוסיף
משהו בצחוק שקט שנישמע כמו "כן בטח, ממש קשה לזהות אותו,
במיוחד את הקול הזה" וניענע את ראשו בשלילה "היא נהנתה מזה"
הוא אמר לי בגיחוך קל. אני מצידי עמדתי להתיישב, כאשר הבחנתי
לפתע, "איפה הבגדים שלי?" הפנתי את השאלה לכול מי שהיה בחדר,
אף על פי שהסתכלתי על צילין, "אאממממ...." התחיל מורלון, אך
אדרמון קטע אותו בצחוק אדיר שבקע מגרונו, בזמן שהוא צחק, צילין
הביאה לי לבוש של בני הכפר, הסתכלתי עליו בלי הבנה, במיוחד
לאחר שראיתי את סמל העץ המסמל איש כבוד מלחמה אשר שמר על העץ,
לאחר שאדרמון נירגע, וניגב את דמעות הצחוק שלו, מורלון ניסה
לדבר אבל... "הנשים החליטו להחליף את הבגדים שלך מיתוך מחשבה
שזה יגרום לך להרגיש כאילו קיבלת 'קבלת פנים נאותה' על פי
המסורת של הכפר"אז הבנתי למה הוא צוחק, כשרק שמתי רגל אחת
בכניסה לכפר, כבר שתי נשים תקפו אותי, אחת נישקה אותי והחטיפה
לי סטירה כפולה, אחת החטיפה לי סטירה, וחצי שעה לאחר מכן
החטיפה לי מכה בראש, גבירת המעגל רצת לגרש אותי מהמקום, ואישה
נוספת רצת להעניש אותי על מעללים שאני אפילו לא זוכר, ואולי
נעשו לאחר עזיבתי את המקום. ממש קבלת פנים חמימה אפשר לומר.
קמתי מהמיטה והתחלתי להתלבש בלי להתיחס לריטין, צילין ראתה
אותי כבר הרבה פעמים מתלבש, במיוחד מאחר שהיא טיפלה במירב
הצלקות שיש לי, אך גם היא הפנתה את מבטה ממני, אך היא במבוכה
יותר מאשר מנימוס. לאחר שהתלבשתי, יצאנו מחדר הרפואה שהיה
בקומה הראשונה דווקא, כשיצאנו החוצה ראיתי קבוצה של עד כשמונים
ומשהו איש, כולם אנשי כפר, ורק שבעים מהם אני הצלחתי לזהות.
כולם היו לבושים במדי הכפר שבד"כ שימשו לטכסים ולאירועים
חגיגיים. כולם עמדו לפני נראים כאילו הם מצפים שאני אעשה משהו.
אני הבטתי בהם לא יודע מה לעשות כשלפתע נשמע קול רם מצד ימיני
"גיבור חזר אלינו העירה!" 'אני אנקום במורלון הזה' "כפי שחזו
אבותינו שבנו את הכפר, שבכל פעם שהעץ יזדקק להגנה כול הגולים
ואנשי הכפר ישובו אליו בזמן כדי להגן עליו מפני האסון הקרב!"
'נהדר... עכשיו אני בהחלט אסתבך בצרות' "כולכם מכירים את
הגיבור הזה אשר שב אלינו מהגלות עם צבא אדיר במטרה להסיר את
האיום שקם אלינו בעונתיים האחרונות. קבלו את לורד העץ הקדוש,
רנטל דרגול עלטור וולף!" חלק מהאנשים החליפו לחשושים ביניהם
כשברור לי על מה מדובר, באותו זמן שמורלון סיים את הנאום שלו
הוא צעד שתי צעדים אחורה בעודו לוחש לי "עכשיו הקהל הזה שלך".
הבטתי באנשים יודע שהם אינם מצפים ממני למשהו שישמע הגיוני
במיוחד, אך ידעתי שזה לא הדבר החשוב ביותר "אני יודע שכולכם
מכירים אותי אפילו אם אני אינני מכיר אתכם, שמעתם על מעלליי אך
אני מעולם לא שמעתי עליכם" 'זה לא אני'. שיניתי את טון הדיבור
שלי לכשל מפקד המדבר אל צבאו, כי אני לא מכיר דרך אחרת לדבר
לקהל גדול, "בעוד יומיים יבואו לתקוף אותנו ועלינו להיות
מוכנים לקראתם!" קראתי בקול לכל אותם אנשים שעמדו לפני "כל מי
שיכול לעבוד בשעות מאוחרות אלו שילך אחרי לעבר המחנה ואז יוביל
את הקבוצות שאני אומר לו להוביל לעבר הנקודות החשובות של הכפר"
כול האנשים הביטו כלא מאמינים שכך אני מדבר אליהם אבל לי לא
היה איכפת בגלל שהיתה לי מלחמה לנהל כרגע ולא היה לי את הזמן
לבזבז עליה. "בואו אחרי כל מי שיכול לבוא כרגע!" צעקתי אליהם
והתחלתי ללכת אל עבר המחנה שלי מבלי להתייחס אליהם יותר, נשמעו
ויכוחים בוקעים מתוך הקבוצה הכפרית שפעם אולי החשבתי למשפחה
שלי אבל לא היה לי הכוח לעמוד מולם ולספוג את עלבונותיהם או את
חשדותיהם כפי שהסתמנו מפניהם החוקרות. צר-לון הצטרף אליי תוך
זמן קצר לצד שמאל שלי בעוד אדרמון לצד הימני שלי. "לא היית
צריך להיות קשה איתם כל כך" אמר לי צר-לון בחשש מה "הוא עשה מה
שהוא היה צריך לעשות, הוא הראה להם שהוא הגבר השולט והם
מחוייבים להקשיב לדבריו בשל העוצמה שהוא אוחז" אמר לו אדרמון
בזעם מהצד השני שלי, באותו זמן החלטתי לסגור את עצמי בפנים
ולנסות להזכר במקומות אסטרטגיות חשובות לקראת הקרב שיבוא בעוד
יומיים, לא היה לי זמן רב כל-כך להתייחס לריבים של זוג ילדים
קטנים 'ילדים?'.

המשכתי ללכת באותו קצב אפילו כשהגענו למחנה והחיילים שעמדו
הצדיעו לנו בעוד שאנחנו המשכנו ללכת חלקם אף פינו את הדרך מחשש
מפני מה שמטריד אותי באותו רגע, חלק מהחיילים שישבו ואכלו
מיהרו לקום ולהצדיע לעברי אם במקרה עברתי לידם, לא יחסתי להם
חשיבות כלשהי באותו רגע כי זה נראה לי כל כך לא נחוץ. במהרה
הגענו למרכז המחנה כששם היה שולחן מתקפל שעליו היו מספר מפות
של אזורים שבהם היינו, אך אף אחת מהן לא הייתה מפה של האזור
שבו אנחנו נמצאים. החייל הבכיר ביותר שעמד ליד השולחן הצביע
לעברי בצורה האומרת שהוא רוצה לפנות אליי, הוא הוריד את ידו
לאחר שאדרמון או צר-לון הצדיעו לו בחזרה. "אין לנו מפות של.."
הרמתי את ידי כדי להשתיק אותו "הכפריים יתנו לנו את כל המידע
הנחוץ לנו כדי להתכונן למתקפה של האויב" אמרתי לו מבלי להסתכל
בו ממש. הסתובבתי לאחורי ליראות מי מאנשי הכפר הגיע איתי,
זיהיתי את לילה, ססקוואש (יצור מגודל הדומה לשילוב של אדם ועץ,
בגובה שתי מטר וחצי לפחות. עור קשה דמוי עץ וכוח של שמונה
שוורים, אם לא יותר זאת אומרת)  והבחנתי בכך שצר-לון בוהה בוא
בהפתעה והתפעלות. ג'וסף ומירל, רלווד ועוד שמונה אנשים הגיעו
איתם, הכי התפעלתי לראות את טירין עומדת שם בגאווה וזעם עצור,
לא היה לי כוח כלפיה באותו הרגע אז החלטתי לדחות את העניין כמה
שיותר זמן. פניתי לעבר החייל שעמד ליד השולחן והיה הכי בכיר
"תודיע לסלין ועלים להכין את הצוותים שלהם, שיקחו איתם כל ציוד
שיראה להם נחוץ על מנת להכין עמדות תצפית טובות" ראיתי שהוא
כבר עומד לרוץ לקרוא להם "עצור!" מיד כשהוא נעמד במקומו מביט
בי בבילבול פניתי לעבר לילה "לילה" השתמשתי בכל הרצינות שלי
כדי שהיא תירא שאני לא אותו פרחח שנהג לעולל תעלולים מוזרים
לפני שלוש שנים ויותר "את צריכה להראות לסלין ועלים את חמשת
שערי היער" היא פקחה את עיניה בתדהמה שהוחלף במהרה בחשד וזעם
"כדי שיוכלו להכין תצפיות ולהזהיר אותנו מפני פעולות של האוייב
בעוד מועד" המשכתי לדבר מבלי להתייחס למבע פניה "החייל הצעיר
הזה יוביל אותך אליהם ואת תראי להם את המקומות, הבנת אותי?"
שאלתי אותה והיא ענתה לי בהנהון קל של הראש והלכה עם אותו
החייל לעבר אזור כלשהו במחנה. "אתם שניכם" הצבעתי לעבר הנפח
רלווד ולקצב רוט'נק שעמד לידו "תלך עם האיש הבא שאומר לכם
ותובילו אותו לעבר האולם של רו'ארק, מבינים?" שניהם הביטו לרגע
קט אחד בשני ואז הביטו בי והנהנו את ראשם לאות כן. "אדרמון"
מיד כשאמרתי את שמו שמעתי איך הוא עובר לעמידת דום על פי רעש
שיקשוק הנשק ותנועת השיריון הקל שהוא נשא "אתה תיקח את הקבוצות
של אמירם, סלוור וקרבין. תודיע להם שיקחו איתם חומרים לביצור
מקום מגודל כך שיתאים למירב העמדות האפשריות לקראת מלחמה
שתפרוץ מכיוונים לא ידועים, ותגיד להם שאני סומך עליהם גם בקשר
להגנות משמיים, הבנת?" הפנתי מבט מהיר אליו כדי ליראות האם הוא
קיבל את ההוראות עד המילה האחרונה, הוא הניע את הראש שלו מעט
לאות שהוא מבין "לכו" נתתי להם את ההוראה כשאני יודע שכול אלו
יעשו את המיטב שהם יכולים. פניתי לעבר ססקוואש כשאני מרים את
מבטי, הבטתי בו לרגע או שתיים מנסה להחליט מה אני אעשה בנוגע
למטרה העיקרית של הכפר "צר-לון, קח איתך את 'שומרי הגיהנום'
ו... את..." לא הייתי בטוח אלו מהקבוצות יתאימו לעבוד עם משהו
מגודל כל כך מבלי לחשוש מאמונות תפלות "'כלבי השטן'" הוספתי
בדעה מפוזרת "תודיע לשתי הקבוצות שיקומו ממשכבם ושתהיה להם
מספיק מנוחה וארוחות טובות מחר רק לאחר שהם יסיימו להכין את
ההגנות סביב העץ, אתם תלכו עם ססקוואש" אמרתי מבלי להבחין
במבטו המבולבל לרגע על פניו של צר-לון "סס..קוואש?" נשמע קולו
המבולבל של צר-לון מאחורי, אני הרמתי את ידי לעבר היצור שעמד
למולי מבלי להוסיף מילה "כן המפקד!" אמר צר-לון ונע לדרכו
כשססקוואש הולך בעקבות ומושך אליו את מבטי החיילים שאינם
מורגלים ליצורים שכמוהו. הצבעתי על שלושה אנשים מהאלה שנותרו
ואמרתי להם ללכת להמתין ליד העץ ואז לעזור לאנשים בלי לעשות
בעיות, למרבה הפלא אף על פי המבטים החשדניים על פני אנשי הכפר
שאמרתי להם זאת הם קיבלו את הוראותיי מבלי להגיב והלכו לעבר
כיוונו של העץ הגדול שבלט אפילו בחשכת הליל. "קברן, אתה תלך עם
הנותרים לעבר בניין החולים ותדאג להכין את האנשים שלך לקבל כל
סוג של פצוע שיכול להכנס דרך הדלת" אמרתי בעודי יודע כבר שהוא
נימצא ממש מאחורי במרחק שתי צעדים ממני "אתה כנראה מתכנן מלחמה
ביריב רציני אם ככה אתה מדבר על זה" הוא השיב לי בטון
הומוריסטי אף על פי שחוש הומור חסר לו בשפע "אני מתכונן לעבר
אוייב שאינו מוכר לי" השבתי לו ונעניתי בצחוק קר "הבנתי" והוא
הלך לקרוא לאנשי צוותו שיהיו מוכנים כבר עם המומחיות שלהם
"אתם" הצבעתי לעבר זוג החוטבים ושאר אנשי הכפר שנותרו (חוץ
מריטין כמובן) "תלכו איתו ועזרו לו במה שהוא יצטרך, תיזכרו"
החלטתי להוסיף כשראיתי שעל פניהם יש מבט זועף למדי "שחייכם
תלויים בידי הבחור הזה במקרה ונפצעתם בקרב, כי צילין תהיה
עסוקה מאוד מכדי לטפל בכולם. אז מוטב שתיזכרו זאת" אמרתי להם
כדי להבהיר את עמדתי. אף על פי שהם לא נראו שמחים מהעניין הם
הלכו בעקבותיו במהירות רבה יחסית כדי להשיג אותו בזמן, אך
ג'וסף עצר לידי כדי ליטפוח לי על השכם לעידוד, ומריל נישקה את
הלחי שלי בחיבה קלה. לאחר שהם התרחקו ראיתי את ריטין מביטה בי
בזעם יוקד כאילו היא האמינה שהמבט שלה יכול לקטול אותי מרוב
הזעם שלה.

אני לא רוצה להתעסק איתה עכשיו, אבל אין לי ברירה, למה היא לא
יכולה להתפגר? היא התקרבה אלי ואמרה לי בקול מורה שגרם לי
לרצות לחנוק אותה "שכחת לשלוח קבוצה להגן על המטרה הכי חשובה
בכפר" אני יודע שאני לא רוצה לשאול אבל אין לי ברירה "איזו
מטרה היא הכי חשובה בכפר?" שאלתי אותה באדישות הרבה ביותר
שיכולתי לאסוף. "בית 'אם הכפר'!" (סתם לידיעה, בית אם המעגל
הוא הבית שניתן לאישה שקיבלה את התואר להיום מנהיגת מעגל הנשים
אשר הוא מבחינה פוליטית נכונה לכפר שלנו, הכוח השולט בהחלטות
החשבות ביותר) הזעם שלה היה יוקד בעיניה ועם השומנים שלה
רוטטים בפניה היא נראתה כמו מפלצת ביצה מכוערת במיוחד, אף יותר
בגלל האיפור הכבד שהיא בטח השיגה מאיזה רוכל שבמקרה עבר באזור.
"בית 'אם המעגל' חסר חשיבות" עיניה נפקחו בתדהמה לעומת
ה"חוצפה" שהיתה לי לדבר כך אליה ולהתנגד לעובדות ש-היא- אמרה
"הוא בסך הכול נועד לפאר את שם הכפר אף על פי שכפר זה מפורסם
בגולם העץ שלו ובעץ העצום אשר לידו בנוי הכפר" אמרתי לה
והסתובבתי ממנה, רגע לפני שהסתובבתי ממנה ראיתי איך עיניה
מתרחבות בזעם נוראי ואיך היא היתה רוצה שיכה אותי ברק בו מקום.
ראיתי את אדרמון מגיע באותו הרגע וצעדתי אליו כשאני מסמל לו
בתנועת ידיים מהירה שאני רוצה שהוא ימנה מריטין לעקוב אחרי,
הוא ישירות לידי מבלי לעצור וכנראה נעמד ישר מול ריטין כי
שמעתי אותה ממלמלת משהו על כך שהצעירים של היום הם רק ברברים
חסרי  כל הבחנה בקשר למה שחשוב באמת
(כמובן שאלו לא המילים שהיא אמרה זאת אבל פשוט לא היה לי כוח
להקשיב לכל הקללות שלה) הלכתי לכיוון האוהלים שהחיילים הקימו,
מחפש את האוהל שלי כדי להיעלם בתוכו לפני שריטין תצא לחפש
אותי. לאחר שמצאתי את האוהל ונכנסתי לתוכו נשכבתי על על המיטה
שהיתה פרושה על הריצפה, מספר דקות מהרגע שנשכבתי על המיטה הגיע
אדרמון והתיישב ליד העמוד של האוהל כשגבו נישען עליו. "אני
זוכר שרצית להגיע למקדש העתיק מהר ככל האפשר" הוא אמר לי זאת
בהקנטה "ועכשיו אנחנו יוצאים למלחמה כנגד מי שאנחנו רוצים את
אישורו להכנס למקדש, זה לא מעט אירוני?" הוא הביט בי עם ניצוץ
של תענוג קל בעיניו. "אחרי הכל מה אני יכולתי לעשות, להגיד להם
שאני מצטער אבל אני לא יכול להלחם?" שאלתי אותו בזעם
אדרמון השיב לי במבט של יודע כל וחיוך שאומר 'אמרתי לך' וקם
ממקומו אל מחוץ לאוהל מבלי להוסיף עוד מילה. הבטתי בגג האוהל
מנסה לחשוב מה להכין מחר לאחר שהקבוצות כבר יכינו את ההגנות,
ובעודי תוהה לאן נעלמה לירנה, נרדמתי.