- חלומות בהקיץ-


בעודי מביט קדימה על הדרך שהיתה דרך של אחת מהערים העתיקות,
שכל מיני קשתות עיטרו אותה, הקשבתי לצעדת הסוסים שנמצאים
מאחורי וקיוויתי שלא אצטרך לשוחח עם אדרמון על הקרב עם
הגובלינים, כי אדרמון (איך שאני מכיר אותו) יחליט לשאול שאלות
ולחקור דברים בפרנויה וליראות מה יהיה האויב הגרוע ביותר שבו
אנחנו ניתקל. פלטתי אנחה כבדה לאחר שנזכרתי בחפצים שנאספו
מהגובלינים, רק שניים עשר חפצים ניראו בעלי יכולת קסומה והתברר
לנו בסופו של דבר שרק חמישה חפצים הם באמת בעלי יכולת קסומה
(לירנה היא זו שגילתה את זה)  ומיתוך אותם חמישה אנחנו יודעים
להשתמש בשלושה חפצים אשר עיקר שימושם הוא הרעלת כלי הנשק. שני
החפצים האחרים גרמו להתעוררות זיכרונם של כמה מהחיילים,
וכוונתי לכך שהחיילים ניזכרו באגדות על חפצים מסוגים אלו (צורת
החפץ הראשון היה בצורת שני דרקונים המלופפים סביב להב של
פיגיון -כניראה משהו טקסי- והחפץ השני היה משונה ביותר: ראש של
יצור עם שלושה עיניים וכל אחת מהעיניים עשויה מאבן אחרת, מלבד
העיניים שני החפצים היו עשויי עץ קשיח ולא ידוע) האגדות מספרות
על חפצים הדומים לאלו ששימשו גיבורים מהעבר הרחוק על מנת לנצח
במלחמות האפלות של האלים. חוט המחשבה שלי ניגדע כשראיתי שבהמשך
הדרך יש צומת דרכים משונה, שביל אחד פונה ימינה לכיוון מזרח אך
השביל השמאלי דווקא פנה לכיוון כמעט הפוך לחלוטין מהיכן שהגענו
אל הצומת. "רנדל!" שמעתי את הקול כמו מיתוך חלום "רנדל טות'
ווף! מי היה מאמין לראות אותך כאן!" צעק אליי הקול המוכר
מהכיוון השמאלי שלי, כשהבטתי לכיוון מקור הכל הבחנתי שלימיני
התקרב אדרמון עם שתי השומרות שלו ולצד שמאלי התקרב צר-לון, אך
זה לא שינה לי דבר. כשהבטתי לצד שמאלי ראיתי דרך העצים את
השביל השמאלי שעושה פניה של תישעים מעלות לכוון מערב (רואים!
אפילו לורד מדי פעם לומד דברים מהמלומדים שבירשותו) על הדרך
עצמה ראיתי אדם שהיה לי קשה לזהות אותו מאחר שהוא לבש גלימה
שחורה, אך הייתי בטוח שאני מכיר אותו כשם שהוא מכיר אותי. "מה
לעשות איתו?" שאל אותי אדרמון באדישות קלה. "תודיע לחיילים
שימשיכו אחרי לירנה לאן שהיא צריכה ואני אצטרף אליכם בהמשך"
אמרתי בצורה כללית, אבל צר-לון קיבל את הפקודה כאילו היא נאמרה
בשבילו במיוחד. אני בינתיים התחלתי לדהור לעבר האיש, ומנסה
להזכר במה שהוא אמר, בינתיים האיש התקרב אלינו (היער שהפריד
בין שני הדרכים היה בערך עשרים וחמש מטר לפחות, אך האיש היה
רחוק ממני במרחק של חמישים מטר ואף יותר. "רנדל טות' על ווף!
לא הייתי מאמין אם לא הייתי רואה במו גבישי!" לאחר שזהיתי את
האיש התחלתי להמריץ את הסוס שלי לעברו. כשהגעתי אליו עצרתי את
סוסי עם חיוך על פני, כשאדרמון עם שתי השומרות שלו נימצאות מעט
מאחוריו (וכמובן ששלושתם דרוכים עם הידיים על החרבות) "מורלון
בן לרול, אני שמח לראות אותך" אמרתי לאיש בקול מלא גיחוך. הוא
הביט בי במבט מלא הפתעה לשנייה או שתיים ואז ניסה לדבר בין
פרצי הצחוק שהיו לו " עכשיו אני באמת לא מאמין ווווווו.....
איך שאתה נעשתה רשמי כל- כך" פרץ צחוק נוסף גרם לו להשען על
הסוס שלי ולהחזיק את צלעותיו עם היד השניה, בעוד אני ירדתי
מהסוס הוא המשיך לנסות לדבר "זה אתה! או שנפל איזשהו צוק ישר
על הראש שלך, או שמישהו החליף אותך עם מתחזה!?" והתחיל להתפקע
מצחוק שוב. " אתם יכולים להרגע, זה ידיד ילדות שלי" אמרתי
לשלושת השומרים שלי. "אתה חייב לבוא לכפר, אחרת לא יאמינו
לסיפור שלי! אם אני אספר למישהו את הסיפור הזה כולם יאמרו לי
'מור, זהו זה, או שהחלקת על השכל שלך, או שעכשיו אתה מתחיל
לספר שקרים בעצמך!" בעודו מנסה להחניק את שיירי הצחוק הוא
התחיל להביט בי עם הגבישים שלו (מורלון גבוה ממני בכף יד שלמה
שזה יחסית גבוה מהמקום שבאתי ממנו, שיער שחור קצוץ ועור שחום,
וצעיר ממני בשנה, כשהיה בן עשר הוא יצר קסם כלשהו חזק נורא,
במהלך הקסם הוא איבד את עיניו אך איש אינו יודע מה היו תוצאות
הקסם, בעצם עד היום אנחנו לא יודעים מה היה הקסם. מעט אחרי זה
הגיעו חמישה שליחים ממועצת הקוסמים אשר באו לברר את עניין
הקסם, אך מאחר שמורלון לא ידע איך לשחזר את הקסם, וכניראה איבד
את כושר הקסם שלו,  קיבל מהקוסמים מתנת ניחומים, שני עיניים
עשויות גבישים, הוא אינו יכול לעצום את העיניים, אך הוא עדיין
יכול ללכת לישון, הדבר המיוחד ביותר שאהבנו כבתור נערים לניצול
העיניים שלו היה שהוא מציץ לבנות מרחוק ומספר לנו פרטים על מה
שהוא רואה, כמובן שזה לא היה פשוט אחרי שהאימאות גילו זאת, אך
זה עדיין היה כיף גם ליראות וגם לנסות להתחמק).  "מה אתה עושה
כל כך רחוק מהכפר?" שאלתי אותו בהתעניינות, הוא הביט בי מקפל
את גבותיו בחוסר הבנה. "אתה לא יודע?" הוא שאל אותי עדיין
ממשיך לחייך ממה שהיה לפני רגע. "יודע מה?" שאלתי אותו בחוסר
הבנה הולכת וגוברת. "אתה לא יודע באיזה יער אתה אפילו?" הוא
שאל אותי כשניראה כאילו הוא עומד להקרע מיצחוק פעם נוספת.
"אנחנו לא ביערות סרזאר?" כניראה זה היה הקש ששבר אותו, הוא
התחיל לצחוק, והפעם ביותר עוצמה, הוא צחק כל כך חזק עד אשר נפל
על הריצפה. הבטתי באדרמון והוא גם ניראה כלא מבין, הפנתי את
מבטי לעבר שתי השומרות שלו אשר ניראו יותר ויותר מבולבלות.
צר-לון שכניראה הגיע באמצע ששוחחתי עם מורלון, ירד מסוסו ולא
הבין מה קרה לאיש ששוכב מקופל על הריצפה וניראה סובל מכאבים
בבטנו, אשר משמיע בנוסף לכל קולות משונים. הוא התקרב אלי
בצעדים גדולים ואמר לי משהו. "תחזור על זה" אמרתי לו
"אדוני הלורד?"
"תחזור על מה שאמרת הרגע"
"לירנה מוסרת שאנחנו צריכים ליפנות על הדרך הזו בין כה וכה"
הוא אמר לי עם מבט מבולבל על פניו. הבטתי לאחור לכיוון שמימנו
הגעתי, אך ראיתי את הצבא ממשיך הלאה לעבר צומת הדרכים, ואז
הסתכלתי על הדרך עצמה וראיתי את לירנה מובילה עם כמה מהמפקדים
הקדמיים את הצבא לכיווני, היא לא ניראתה בכלל מופתעת ליראות את
מורלון אשר שכב על הרצפה מוחק את נשמתו החוצה. "את עשית את
זה?!" קראתי אליה בזעם כשהיא היתה קרובה מספיק לשמוע את קולי.
היא מצדה לא ענתה לי אפילו לאחר שהיא החלה לעבור אותי על הסוס
שלה, אך היא עצרה כשהיא הבחינה שהמפקדים שלי עצרו ואחריהם נעצר
הצבא הקטן שלי. "אני אתן לך אסבר כשנגיע לכפר שלך" היא אמרה לי
את זה בקור כאילו זה לא דבר חשוב. הבטתי במורלון אשר הצליח
לבסוף לתפוס את עצמו בידיים ולאפסיק לצחוק, כניראה הוא כילה את
האוויר שיש לו בראות, או זה או שהצבא הגדול שהוא ראה גרם לו
להתעשת. צר- לון התקרב אליו ועזר למורלון לקום כשמורלון נכשל
מלהשען על הסוס שלי אשר עמד לידו. "אתה בא לכפר?" הוא ניסה
לשאול אותי בין פרצי הצחוק שלו, "נהדר, אם כך תוכל לספר לי
בדרך על מעלליך, ואני אספר לך כבר מה קרה בכפר מאז שעזבת" הוא
המשיך בלי להמתין לתשובה ממני. "צר- לון, תביא לו סוס"
"אתה כבר שכחת מי אני?" שאל אותי מורלון עם חיוך רחב על פניו,
הבטתי בחוסר הבנה בפניו, "באמת לא היית פה הרבה זמן" המשיך
לרגע בקול רציני, וזה ניראה לי כאילו ענן מכסה לרגע את הגבישים
שלו, אבל הוא התחיל לחייך שוב פעם ואמר בחיוך מלא שיניים
ציבעוניות, "אם כך נלמד אותך הכל מההתחלה!" והוא התחיל לצעוד
על הדרך לכיוון שממנו הוא כניראה הגיע לנקודה בה פגשתי אותו,
הבטתי בצר-לון שפניו ניראו כילו הרגע סיפרו לו שהוא הולך
ומשתגע, ופניו של אדרמון ושתי שומרות הראש שלו ניראו מבולבלים
נורא, לעומתם המפקדים השונים של הצבא שלי ניראו מבולבלים אבל
מלאי ביטחון, החלטתי שאני אצטרך לברר מתישהו למה. סימנתי
לצר-לון לצרף את הסוס שלי לשלו, והתחלתי לצעוד בקצב מהיר כדי
להגיע למורלון שכבר התחיל לתפוס מאיתנו מרחק קל, רעש המתכות
ששמעתי מאחורי סיפר לי על כך שהצבא מתחיל לנוע אחרינו, ידעתי
שאדרמון וצר-לון ישמרו על מרחק קבוע מאחורי, לפחות עשרה מטר,
אבל זה לא היה חשוב לי באותו רגע. "איך היה המסע בעולם?" שאל
אותי מורלון כשהגעתי אליו,
"מייגע, מפחיד ובעיקר... חסר תועלת"
הוא צחק קלות "דווקא עלייך אני לא מתפלא לישמוע שאתה אומר את
זה"
"ולמה זה?" חקרתי אותו עם הומור משלי
"תמיד היית רציני כל כך בקשר לכל מה שמיחוץ לכפר" הוא השיב לי
עם מבט מרוחק, או שזה סתם הדמיון שלי, וחיוך מלא שיניים (הסמל
המסחרי שלו). "זה לא נכון" ניסיתי להתגונן,
והוא התחיל לצחוק שוב, "אפילו בקשר לשמועות של הרוכל על
הכרובים המהלכים, התחלת להכין מלכודות שאתה זוכר מה קרה איתן,
נכון?"
"איך לא, אימא שלך נפלה קורבן למלכודת הקמח"
"והיית לבנה במשך חודש בגלל כל התוספות ששמת"
"לא ידעתי שקמח הימרי כל כך דביק!"
"כן, לא ידעת, אבל ידעת שהדבש  מהמזרח מושך דבורים כמו עש לאש
בלילות"
אל תזכיר לי את זה"
"למה לא? אני בטוח שה'דודה' שלך תיזכור את זה טוב מאוד"
"סירין עדיין נוטרת לי טינה על כך?" שאלתי אותו בחשש
"אם היא לא נוטרת לך טינה על כך, אז היא בטח תינטור לך טינה על
משהו אחר שעשית" הוא השיב לי עם צחוק מעט מריר
"זה לא אשמתי שהיא התקלחה שם! זה היה בשביל אחותה!" ניסיתי
להגן על עצמי, אבל ידעתי לאן הוא חותר.
"והיא הייתה חסרת שיער למשך שבוע, ואל תשכח שזה לא הסוף..."
"אני זוכר טוב מה עןו, אין צורך שתזכיר לי" אמרתי לו בקול
נכאים
"אתה בטוח?" הוא המשיך להקניט אותי
"היא כבר תזכיר לי" והרמתי את ראשי לעבר השמים, פולט אנחה
כבדה. נזכור בכל מעללי הילדות שלי, שהיו לפני שלוש שנים או קצת
יותר. "אנשים עדיין זוכרים אותי?" שאלתי אותו
"למה אתה שואל?" הוא הביט בי בהתעניינות מלאה גיחוך
"אני רוצה להיות מוכן להפתעות לא נעימות" בעוד הוא התחיל פעם
נוספת ליצחוק, חשבתי לעצמי 'למה אני באמת שואל זאת'.
"הכל תיראה בכפר, הכל תיראה בכפר" השיב לי בקול ידידותי בעוד
הוא טופח לי על הגב בחיבה.
"כמה אנחנו בכלל רחוקים מהכפר?" שאלתי אותו מביט קדימה על הדרך
אשר עיטרו אותה פרחי אריה הזהב, פרחים האהובים על סירן, אולי
כדי שאני אקח כמה בשבילה? לא, עדיף שלא.
"עוד מאתיים מטר לכל היותר" הוא השיב לי כשעיניו נעשו אדומות
עם שתי נקודות קטנות במרכזן, אני אפילו לא ניסיתי ליראות עוד
כמה נותר לנו, כי ידעתי שזה חסר תועלת עם כל העצים פה באזור,
וכל הפניות השונות שיש. שמתי לב לרגע בצל שחור כלשהו בקצה
מבטי. הפנתי את מבטי לרגע לצד ימין של הדרך, אך הבנתי שהוא לא
יראה את עצמו בינתיים. "גם אתה ראית אותו?" שאל אותי לפתע
מורלון והציא אותי מהעירעורים שלי. "כן, ואל תדאג, הוא לא יעשה
בעיות, לפחות לא עכשיו" אמרתי לו לפני שהספיק לומר משהו, אך
כניראה שזה לא שינה לו. המשכנו ליצעוד במשך כמה דקות נוספות עד
שהגענו לקרחת יער, שבמרכזה עמדו בתי עץ שונים, ישר ממולנו בסוף
הדרך עמד עץ אדיר במימדיו, איש מהכפר מעולם לא ידע איזה סוג עץ
זה, לכן קראנו לו בשמות רבים, אפלו החכם הגדול, רק בגלל שהוא
היה פה לפני הקמת הכפר חמישים דורות קודם לכן. לירנה הגיעה מצד
ימין שלי בעוד כל שאר אנשי התקרבו למרחק של חמישה שישה מטרים
ממני כשהגענו לפאתי הכפר ראיתי את האנשים בכפר מביטים מבולבלים
בצבא שעמד שם, עם ברברי על סוס, סרטרי צפוני (אדרמון) עם שתי
שומרות פלדה משתי צידיו. לעומתם, מורלון התחיל לקרוא בכולי
קולות ולהתרחק ממני קלות ולהתקרב אל האנשים  "לא תאמינו לראות
את מה ומי מצאתי!" הוא צעק וצחק בו זמנית בגלל ההפתעה על פני
האנשים "רנטל דרגן עלדור וולף חזר אלינו!" ראיתי שיש אנשים
חדשים בין אנשי הכפר, הסתובבתי לרגע לעבר המפקדים ונתתי להם
הוראות להכנת המחנה מסביב לחצי הכפר שהיינו לידו, האנשים החלו
להתארגן, וצר-לון שירד מסוסו הסתכל אל מאחורי לרגע על משהו
בצורה מוזרה, חשבתי שהוא מסתכל על מורלון, אך זה לא היה חשוב
באותו רגע, אך לאחר שראיתי שניה לאח מכן את לירנה עם אותו מבט
לפני שהיא הספיקה לרדת מסוסה האפור, החלטתי להסתובב.
כשהסתובבתי הופתעתי לחלוטין לראות אותה עומדת כה קרוב אליי...
בלי להספיק לומר מילה היא החטיפה לי סטירה חזקה על הלחי הימינה
והתרחקה ממני לעבר האזור הימני של הכפר. בעוד אני עדיין המום
מנסה להבין מה קרה הרגע, התחלתי לשמוע צחוק של קבוצות שונות של
אנשים, מאחר שהצחוק בא מאחורי כבר ידעתי מי צוחקים. "זה מאוד
לא נעים" אמרתי בזעף קל כששיפשפתי את הלחי הימני שלי, מנסה
להחליש את הכאב. מורלון ששמע את הצחוק רץ אלי עם מבט מבולבל,
הוא הבין שהוא הפסיד בדיחה שהוא חייב לשמוע, אנשים באו
מאחוריו, זיהיתי את הנפח רלווד בעל הקרס עם השיער השחור והעור
השחום, את לילה האופה עם חלוק עבודה ומתחת לזה שמלה רגילה
ושיערה השחור והארוך אסוף בפקעת מאחורי ראשה (תמיד היתה אישה
חביבה מאוד, היא האימא של מורלון, ורואים את החיוך על פניה
בצורה כמעט מתמדת). שני חוטבי העצים: ג'וסף סתום עין, עם עין
אחת סתומה שיער חום ובגדים כולם עשויים מעור חיה בצבע חום
ומירל, ארוסתו (לפחות כך היה כשאני עזבתי) שלבושה באותם בגדים
אך גבוהה ממנו בקצת וגלימה ירוקה מחוברת לגבה ומתנופפת קלות
ברוח (היא תמיד אוהבת להסתיר את שיערה הפזור, אך לא את פניה
החינניים. עוד לפני שמורלון הספיק להגיע אליי, הגיעה מישהי
אחרת מאחורי שהיתה לבושה בגלימה חומה עם עיטורים ירוקים, אף על
פי שהגלימה הסתירה את פניה אני הצלחתי לזהות אותה. היא הורידה
את החלק שכיסה את פניה והביטה בי בזעם עצור,"ס..." התחלתי לומר
לא בטוח בכלל מה רציתי לומר כי באותו רגע נישמע פעם נוספת קול
צילצול וכאבה לי הפעם הלחי השמאלית, אני שלא הייתי מוכן לזה
עוד בפעם הראשונה לא הייתי מוכן לזה בפעם השניה, כי תאמרו לי,
מי באמת מצפה לחטוף סתירות על ימין ועל שמאל כשהוא מבקר שוב
בבית נעוריו לאחר שלוש שנים שהוא לא היה שם. אבל הפעם התאוששתי
מהר יותר, בעודי אוחז בלחי השמאלית שלי ישרתי את מבטי אליה,
והורדתי את ידי מהלחי. ועוד לפני שהספקתי לומר משהו, היא תפסה
אותי בשתי לחיי וקירבה את שפתי אל שפתיה ונישקה אותי נשיקה
ארוכה בעוצמה רבה, לא הייתי בטוח בקשר לכמעט כלום, הייתי עם
עיניים פעורות לרווחה, והבטתי בשיערה הכסוף-שחור, מנסה להבין
מה קורה שם לעזאזל, הדבר היחידי שהייתי בטוח לגביו זה הקול של
"אאאאאאאווווווווווווווו......." שהצלחתי איך שהוא לשמוע מבעד
לצלצול שעדיין היה באוזני. לפתע, באותה מהירות שהיא נישקה אותי
היא שיחררה אותי, ולפני שהספקתי לומר משהו, או ביכלל לנסות
לזוז, היא אמרה לי "...וזה בגלל שלקח לך הרבה זמן לחזור" זה
נשמע כאילו היא המשיכה משפט כלשהו מקודם שכניראה איכשהו לא
שמעתי אותו, ואז כאב פעם נוספת על הלחי הימני שלי, הפעם בעוצמה
יותר חזקה, היא כיסתה את שיערהבגלימה והסתלקה משם במהירות בלי
להוסיף עוד שום מילה. מורלון שניקרע מצחוק, איכשהו הצליח
להתקרב אליי ולהשען על הכתף השמאלית שלי בעוד אני משפשף את
הלחי הימנית, "פעם הבאה אתה עוזב למשך שלוש שנים" אמרתי
למורלון שנישבר בסופו של דבר ונפל הריצפה, אימא שלו המשיכה
להתקרב אלי, גם היא צוחקת. הנפח ניראה מבולבל לא יודע האם
ליצחוק או להדהם, אך ניראה לי שהוא הולך להצטרף למורלון על
הקרקע. שני החוטבים צחקו ואמרו אחד לשניה כל מיני דברים  שלא
שמעתי בגלל המרחק, אך היה ברור מה הנושא. לירנה עברה לידי ורק
אמרה בקול נוזף נוטף מזעם "מגיע לך", בעוד היא מתרחקת ממני
צר-לון נעמד לצידי לא צוחק, אך מנגב דמעות של צחוק, בעוד אני
עם מבט של 'מה אני כבר עשיתי' על פני, אדרמון הגיע לידי מהצד
השני, מנסה לא לידרוך על מורלון, ואמר לי בקול גאה "אני רואה
שבני היערות אינם ברברים כפי שחשבתי!" עם חיוך על פניו הוא עזב
כשצר-לון מביט אחריו בחוסר הבנה. "אני הסביר לך אחר-כך" אמרתי
לצר-לון מבלי לחשוב בכלל, צר-לון מצידו משך בכתפיו והצטרף לצבא
בהכנותיו. "טוב ליראות את הבן הסורר של משפחת וולף" אמרה לי
לילה בקול אימאי מלא ביקורת ואהדה. בעוד שהחוטבים הגיעו
והתחילו לדבר כאשר אחת ממלאת את משפט האחר "כאילו אתה" "מעולם
לא עזבתה" "את הכפר מלפני" "שלוש שנים" הם אמרו לי כששניהם
עדיין מגכחים בשל מה שהם ראו, הנפח לעומתם דיבר בטון מורה
שנוזף בתלמידו "מעולם לא הצלחתי להכניס בך משמעת ולהרחיק אותך
מלהיכנס לצרות" לפתע הוא חיבק אותי חיבוק דוב שאילו הייתי
מתרכז מספיק הייתי שומע עצמות ניסדקות בתוך גופי, ולאחר שהוא
שיחרר אותי הוא הוסיף בקול מלא שימחה "טוב שחזרת אלינו, היו
חסרים לנו כל התעלולים שלך ושל הכנופיה שלך" הוא הצביע עם
האגדול הימני שלו על מורלון שהצליח להרגע ולקום מהקרקע אך
עדיין נישאר מכופף קלות בשביל הצחוק המסיבי וחוסר האוויר שהיה
לו בראות, "הוא לא הצליח לארגן את הקבוצה שלכם לעשות תעלול
מוצלח, ומתישהו הקבוצה פשוט התפרקה" הבטתי בזעם לעבר מורלון
שהיה הסגן שלי באותו זמן, הוא הרים את ידיו לאות 'הרגע, זה לא
אני אשם' אמא שלו נתנה לי צביטה באוזן, דבר שאעלה זיכרונות לא
נעימים בראשי על כל תעלול שנכשל בזמנו, והרימה את אצבעה עם
פנים רציניות לעברי "אתה עוד חייב לרבים מהאנשים בכפר על שני
התעלולים האחרונים שלך בטרם עזבת את הכפר!", "אילו הייתי יודע
הייתי אומר שאתם לא רוצים אותי בכפר!" אמרתי בדיכאון מזוייף,
לילה הרימה את ידה, אבל אני כבר התרחקתי ממנה שלושה צעדים
קלילים אחורה, "מורלון" פניתי אליו בזעם קל ופנים רציניות,
הרגשתי ממש כמו בימים עברו "אתה צריך לישמור על אימא שלך, או
שיום אחד היא תהרוג את המלך על כך שהוא כרת עץ מטוטלת מהיער",
מורלון בתגובה הביט על אימו והחל ליצחוק שוב פעם בגלל המבט
שעלה על פני אימו, הנפח החל ליצחוק גם כן, עם שני חוטבי העצים
לידו. לילה מצידה החלה להתקרב אלי בזעם מזוייף אבל אני החלטתי
שבגיע זמני לזוז, "צר לי אבל אני צריך לבקר את ראש הכפר, זה
עדיין קורן. נכון?" שאלתי אותו עם ציחקוק קל, ניזכר בראש הכפר
הזקן עם השיער החום, שתמיד היה רגוע בצורה מפחידה ותמיד בעל
המבט הזה בעיניו השחורות שחודר אלייך וגורם לך להתוודות על
דברים שאפילו לא ידעתי שעשית, לפחות כך המבט גורם להרגיש, אך
במציאות הוא היה איש חביב. כל החמישה , מלבד מורלון, הביטו בי
לרגע ארוך ברצינות, ואז הנפח אמר לי בצער "הבן שלו ניבחר לאחר
מותו למלות את מקומו" זכרתי את הבן שלו, בלי לומר להתראות או
שלום רק עם קידה קלה התרחקתי מהקבוצה כשכל החמישה החלו לדבר
הבנתי שלא הולך להיות טוב בבית ראש הכפר.
הבית נימצא בתוך העץ הקדום דפקתי על הדלת ונענתי במשמע הפעמון
הקטן המודיע שניתן להכנס לתוך הבית, נכנסתי וסגרתי את הדלת
מאחורי. עליתי לקום השניה ששם היה המישרד של ראש הכפר. לאחר
שנכנסתי דרך הדלת למשרד השארתי אותה פתוחה והתיישבתי על אחד
מהכיסאות שהיו בחדר, החדר היה מלא בכיסאות מהצד השמאלי ישנו
חלון שדרכו ניתן ליראות את כל הדרך של הכפר עד ליער עצמו, מהצד
הימני היה חלק מהגזע של העץ העתיק אשר החליטו שלא ליפגום בו
בעת בניית הבית, למולי על הכורסא שבראש מעגל הכיסאות ישב רוד,
הבן של ראש הכפ, עם עיניים שחורות משל עצמו ושיער חום. עור לבן
בצורה שלא זכרתי, אך מה לא הבנתי היה איך שבגדי אביו תאמו לו
בצורה משונה. "חזרת" הוא אמר לי כאילו זה לא יותר מסתם עובדה
"אני מתכנן רק לעבר פה, לא יותר ולא פחות" השבתי לו
"ומה תבקש?"
"מזון וצידה לאנשי, בתמורה לתשלום שאני אדאג לשלם לך"
"אני מוכן לתת מזון וצידה, אך בתנאי שקודם תתן לנו הגנה" הבטתי
בו בחוסר הבנה מלאה "הגנה?" הרי הכפר הזה רחוק מכל גבול שהוא,
וחוץ מגבולות היסטוריים של ממלכות עתיקו הוא בימנו אלו לא שייך
בעיקרון לשום ממלכה שהי, רק בגלל שהוא עומד על קו הגבול שנעשה
אודות ליערות הקסומים שמסביבו.
"הגנה" הוא השבי לי במבט מקפיא "אתה זוכר שאבי היה שימרי לכל
דבר" הנהנתי בראשי "וכמו כל שימרי יש לו דבר טוב ודבר רע, הדבר
הטוב שכולנו הכרנו ולמדנו לאהוב היה חביבותו והרוגע המדביק
שלו" זכרתי את כל זה כמו כלום, 'אך למה הוא לעזאזל חותר' שאלתי
את עצמי בבילבול הולך וגובר, "אך הצד השני שלו היה שהוא היה
בכנופיה אשר גנבה מבית טמור", זכרתי את הבית הזה, משפחת טמור
וטלס נימצואת בריב של מאות ואלפי דורות בעיר בירת המיסחר
שנימצאת באזור המערבי של "טבעת הקסם" אותו אזור העוטף את המדבר
הקסום. "ועכשיו בהשפעת בית טמור אשר כניראה שכחה מאיתנו..."
הוא גיחך במרירות רבה עם הפנים הרציניות שלו, "הכפרים אשר
נימצאים מסביב למקדש ההרוס רואים בנו ככופרים גדולים, ומתכננים
להרוג את כולם", הסתכלתי עליו בחוסר הבנה מושלם, הרי הכפרים
בכלל לא היה מעוניינים בכפר זה אפילו בתקומתו, אז שעכשיו יראו
בנו ככופרים? זה בכלל לא מובן, ולמה לא ראיתי איש מתכונן
למלחמה?,
"הם הולכים לתקוף עוד יומיים את הכפר שלנו, וארבעה ימים לאחר
מכן קבוצה צבאית שניה אמורה לצאת כנגד הכפר השכן שנימצא יותר
קרוב אליהם, רק בגלל שמועות על יצורים משונים שהגיעו בזמן
האחרון לכפר ההוא, ואנשי האמונה מאמינים שאלו יצורי אופל
המתכננים להרוס את שאריות הכפר" הוא הוסיף מבלי להמתין לתגובה
קולית ממני. הבטתי בו לרגע שניים בלי לומר מילה "למה אינכם
מתכוננים למילחמה?" שאלתי אותו את השאלה המובנת מאליה.
"גבירתהמעגל הזהירה אותנו שלא להתכונן למלחמה עד שהיא אומרת"
הוא השיב ל, יכולתי להשבע שאני שומע זעם בקולו. "אמא שלך עדיין
בראש המעגל?" הוא הנהן בראשו "אז הסיכויים אומרים לי שהיא
תודיע להתכונן לקרב כשהיא תראה את החרבות" הוא הנהן שוב פעם על
מנת לחזק את דברי, "אז תוכל להגן על הכפר? כי אם לא תסכים לא
ניתן לך את מבוקשך" הוא אנר בקול אשר נישמע מפקפק בסמכותו."אני
מסכים, ואפילו גבירת המעגל תיראה את הלהב לפני בו הקרב" השבתי
לו שקמתי מכסאי והתקרבתי אליו, הרמתי את ידי ולחצתי את ידו
שהוא שלח אלי, "בחיי השמונה הכפר הזה עדיין יעמוד על כל אנשיו
כשאני אעזוב ואף דורות לאחר מכן, ואימא שלך לא תעצור אותי"
הוא חייך כשברק נצץ בעיניים השחורות שלו. הלכתי ממנו לעבר הצבא
שלי שחנה בכניסה לכפר, בקשתי מאחד מהחיילים שיקרא לאדרמון,
אדרמון הגיע אליי שתי דקות לאחר מכן כשמבט מבולבל על פניו.
"אתה אוהב לחשוף להבים. נכון?" שאלתי אותו שאלה רטורית כמובן,
אך המתנתי לתשובתו, "כן" הוא השיב לי בחוסר הבנה "בוא איתי"
והתחלתי ליצעוד לעבר הבית עשוי האבנים אשר מוכר לכמעט כולם
כ"בית המעגל" שם ילדותי אומנם, אך שם זה מייצג בהחלט את תפקיד
הבית שבו מתארגנות נשות הכפר לאספות שלהן, מורלון הצטרף אלינו
כשצעדנו, "מה עכשיו אתה הולך להרוס?" מורלון שאל אותי בהומור
קל "את רוחה של אם הכפר" השבתי לו בהומור משל עצמי "אבל אם
הכפר היא אימא שלי!" הוא אמר בבהלה חסרת כלל צחוק, נו.. מה
אפשר לומר, אפשר ליגרום להפסיק ליצחוק. הבטתי בו כשמבט זועף על
פני "גבירת המעגל" השבתי לו בזעף. עיניו נצצו באותו רגע בשימחה
רבה "על היום הזה בלבד אני אוכל לספר לנכדיי כל כך הרבה
סיפורים עד אשר השמש תעלה בפעם השניה במזרח" הוא אמר לי כשחיוך
מרוח על פניו, כשהגענו אל הדלת של המבנה סימנתי לם להיות בשקט,
המבנה עשוי האבן בעל שני קומות וגג עץ, קומה תחתונה יש את
המטבח, שהוא חודר בודד, ואת האלם שבו נשות המעגל נוכחות
בישיבות שלהן, בקומה העליונה יש חדרי שינה אשר נועדו למטיילות
ולנשים העומדות ללדת. פתחתי את דלת הכניסה בזהירות רבה להציץ
ליראות האם יש מישהי בפרוזדור המוביל לאולם, ראיתי את המדרגות
עם השטיח הורוד המוביל לקומה העליונה, והשטיח שעל ריצפת
המיסדרון הורוד הלבן המוביל לאולם ובדרך את דלת המטבח, אשר
היתה סגורה באותו רגע. ניכנסתי ראשון כשמורלון פוסע מאחורי עם
חיוך רחב על פניו, ואדרמון פוסע מאחוריו, שלושתנו צועדים בכמה
שיותר שקט שאנחנו יכולים. כשהגענו לדלת האולם פתחתי חרך צא כדי
ליראות מי הנשים שנימצאות שם, לא ממש הסתכלתי על הנשים שם (פעם
ראשונה שאולי זה קרה לי) חיפשתי את גבירת המעגל, למזלי הטוב
היאלא יושבה בכסא הראשי הפונה לדלת, אלא בכסא צדדי כלשהו, קצת
קשה שלא לזהות אותה, ריטין,  גבירת מעגל הנשים, שליטת הכפר
האמיתית, לבושה שמלה מבד שחור שבטח השיגה מאיזה סוחר שעבר
במקום, ועם כל מיני עיטורים סגולים וזהובים המעטרים את השימלה,
היא אישה מלאה עם שיער פזור ופנים זועפות רוב חייה. אך הפעם
פניה לא היו סתם זועפות, הן היו זועמות, אך לי זה לא שינה דבר.
הסתובבתי אל שני ידידי וסימנתי לאדרמון לישלוף את חרבו, סימנתי
לו שיש פתח במעגל ועליו ללכת אל אישה מסויימת שהראתי לו לאחר
מכן, הוא הנהן לאות שהוא מבין, ועם פנים מלאות שימחה הוא
התכונן למבצע, ראש חריקת דלת גרמה לי להבין שאולי היתה טעות
בתוכניתי, דלת המטבח ניפתחה (לפי הרעש החריקה ניתן היה לדעת)
אך אני החלטתי שאין סיכוי שאני אחמיץ את ההזדמנות הזאת,
סימניתי לאדרמון להחזיר את חרבו לנדן ולישלוף כשהוא יעמוד מול
הגברת,ובבעיטת הדלת בעזרת רגלו  הוא ניכנס בלי להמתין להוראות
נוספות ממני, רוב הנשים צרחו או ישבו קפואות על כיסאן, לא
יודעות מה לעשות עם הסיטרי שניכנס הרגע לתוך החדר, הוא התקרב
המהירות לעבר ריטין שלף את חרבו וכיוון אותה על צווארה של
גבירת המעגל בעוד הוא צעק כמה מילים לא מובנות, ריטין צעקה
משפטי מלחמה "הכינו את הכפר למלחמה!" מורלון התחיל ליצחוק כמו
שהוא צחק כשהוא נפל בפעם הראשונה על הקרקע, ואין פלא, כל השומן
המרקד של ריטין גרם לה להיראות מגוחכת במיוחד. "העץ העתיק דורש
הגנה!" ואז היא הפסיק ליצעוק כשאדרמון הוריד את זרועו שאחזה
בחרב לעבר הריצפה והתחיל ליצחוק. ואז היא הבחינה בי, ופניה
המלאות והמרקדות הפכו לאדומות סגולות מרוב זעם, "רנטל בן
וולף!" (שתבינו, כל אחד בכפר אהב לעוות את שמי כירצונו והנפוץ
ביותר היה ש"וולף" קשור לעניין) "זה אני" השבתי לה עם חיוך
רגיש ככל שיכולתי להביע במצב הנוכחי "אני אדאג שתגורש מהכפר
הזה תיכף ומיד!" בדרך כלל הייתי מקבל את זה ברצינות בימי
ילדותי, אך אני כבר חזרתי בעת מלחמה, "אינך יכולה לגרש אותי"
השבתי לה ברוגע, נישען עם כתפי על מפתן הדלת. "מה אתה אומר?!"
היא שאלה אותי בקול זועם, (תאמינו לי שגברת כזאת סילקה פעם אחת
שור מהכפר רק בגלל שהוא דרך על ערוגת הפרחים שלה, ותבינו השור
הזה שקל שלוש מאות קילו לפחות, כשהיא אולי שוקלת מאה) "אתה
מגורש מהכפר כ..."
"אינך יכולה לגרש אותי בגלל שהעץ העתיק דורש הגנה" השבתי לה,
עיניה ניפקחו בתדהמה כשהיא הבינה מה אמרתי, אחד מהחוקים
הקדומים ביותר שקיימים אצלנו (מיחוץ שגבירת המעגל היא שליטת
הכפר) שבעת שמודיעים על מצב מלחמה בכפר, ונאמר שהעץ העתיק דורש
הגנה, אפילו המוגלים נידרשים לחזור להגן עליו, או למות בניסיון
לינקום את הריסתו. אדרמון שהמשיך ליצחוק החזיר את חרבו אל הנדן
והסתובב לעברי, הבחנתי שפיו ניפתח בשביל לומר משהו, על פי
עיניו יכולתי להבין זאת גם כן, אך היה מאוחר מדי. כאב ראש חזק
במיוחד עטף את כל חושי, עיני סונוורו בצבע לבן בוהק, ולא
יכולתי ליקלוט עוד כלום.