אור יום האתמול הבהיר גבוה
ובחושך אין צבעים
גופים גדולים שחורים כפחם בחדר
והמיטה סתורה
אם היית פה אתמול ספרי לי
איפה הנחת את פריטיך
איפה מצאת את שמך בתוכי בסתר
מרכיב דמיונות של קיץ

הקשר המוסווה עם ילדת הבכי
מעלה עשן מהבוקר
וניחוח עץ מיושן נוגע
בפינות הבד של עורי
והאש סגורה בעדי הדלת
מפלדה ולוהטת
וזמר רך פועם מהלב
המתק שב בגיל לתהודה

אומר את האמת לעצמי
על אפס שנולד בזמן בלי שם
איפה את עכשיו עם ידי העשב
עם הנגיעות העמוקות
שמך חרות ביין אדום על אבן
בראש ההר לפני המלך
ולא יכבה נרך לעולם אמן
כי בשם קדשי נשבעתי לו