כשהם נפגשו במסדרון הארוך של האוניברסיטה הוא עמד והסתכל על
המפה הגדולה בלוח המודעות, מחפש את הקפיטריה בבניין הזה. היא
עמדה מאחוריו וראתה את המבט שלו וממילא היתה בדרך אז קראה לו
לבוא אחריה, הוא הסתכל עליה. הוא לא הכיר אותה. ירד אחריה
במדרגות בשתיקה ובקפיטריה היה שולחן אחד פנוי. הם שתו אספרסו
קצר.
וזה מה  שהיא אמרה:
קוראים לי הגר ואני בת עשרים וארבע. יש לי שעה חופשית. לפני
שנתיים חזרתי מהודו והבאתי משם ספרים, קאמה סוטרה, דלאי למה,
שירי זן, דברים כאלה. כאן אני לומדת ספרות שנה שניה וגם עובדת,
אין לי רגע מנוחה. הארץ הזאת, היא מעייפת אותנו צעירים ואנחנו
מרגישים אשמים. בגיל שש עשרה, היה לי אז חבר, היו כמה אבל הוא
היה משהו. חודשיים ישנו באוהל בחוף בכינרת, חודשיים שלמים. אתה
מאמין? חופש גדול. היינו עובדים שם במסעדה ולא מקבלים משכורת
אלא אוכל, ככה חיינו, על הים. הזכרונות האלה, זה כמו גלגול
חיים אחר. כבר מזמן שכחתי אותו. מה כל זה חשוב עכשיו, עוד
שעתיים מסיימת פה ועפה הביתה להוציא את הכלב. מעורב מתוק. לא
יודעת מה אני אספר פה על קפה בעוד שנתיים, נגיד, אבל בטוח שהוא
יהיה.

מה שלא אמרה:
הבחור הזה עם המשקפיים העגולים שיושב שם בשולחן הפינתי וקורא
עיתון, לבד. איזה דבר קסום זה, וכמה תמיד קינאתי באנשים כאלה
שיש להם כזאת שלוות נפש על הפנים כשהם עם העיתון לבד, כאילו יש
להם מנגינה שלמה משלהם שהם שורקים לעצמם, היא מקיפה ועוטפת
אותם ותמיד יש להם מבט מופתע ותמים כזה כשמישהו ניגש ושואל
שאלה, שהם אף פעם לא שומעים בפעם הראשונה. מנגינה כזאת כמו שיש
לילדים קטנים כשהם מסתכלים בחלון של האוטובוס, ומוצצים קוביית
שוקולד במשך חצי שעה. ואתה יושב כאן מולי והעיניים שלך בולעות
אותי ואני מספרת לך סיפורי אהבות נעורים הירואים, כשבעצם לא
היה בהן שום דבר דרמטי. זו נטייה מולדת שלי, לייצר לעצמי
סיפורי אהבה של פעם, כמו אמא שהיתה אחות ופגשה את אבא שהיה
פצוע במלחמת יום כיפור, קלאסי. לתרגם אנקדוטות לסיפורי
סינדרלה, כדי שאאמין לעצמי. ובעצם כבר כמה שנים אני לבד, אולי
תמיד, אין לי מנגינה כזאת ואולי אף פעם לא תהיה. האמת הזאת
שבעיניים שלך, אני רואה אותה, היא קיימת עכשיו, אני יודעת, אבל
רגעים כאלה חולפים, ואני כבר למדתי להנות מהרגע בכל החושים ולא
לצפות לו עוד מחר. אלה מותרות. הבטחות שמבטיחים בימים כאלה של
שמש צהובה עם אספרסו, טבען להתבדות, אל תבטיח לי. בוא תשתה
איתי עכשיו, תקשקש קצת על הפיזיקה שלך, אולי אחר כך תיגע בי.
אף פעם אף אחד לא ידע אותי באמת.

הוא אמר:
חזרתי עכשיו מהרצאה של מרצה אורח, אסטרונום. מעניין. הוא הסביר
על אשליות אופטיות באסטרונומיה. יש כוכבים בגלקסיה, שאת רואה
אותם בלילה, את רואה אותם בוודאות, אבל הם בעצם לא קיימים כבר
אלפי שנים. הם התפוצצו ונכחדו לפני אלפיים שנה, נניח, אבל האור
שלהם, לוקחות לו כל כך הרבה שנים להגיע לכדור הארץ, כך שאנחנו
עדיין רואים אותו. את מאמינה שהוא שם, כי ככה התרגלת.
אני מחפש דירה לשכור קרוב לכאן, בשלוש הולך לראות משהו. אולי
תבואי גם?

מה שרצה לומר:
יש לך שפתיים עבות ועיניים חומות שמבריקות מכאב, את כל כך יפה.
הייתי רוצה לראות אותך בבוקר עם פיג'מה גדולה סמרטוטית ליד
קערה של קורנפלקס עם חלב, זה מוזר איך אני יודע את זה עכשיו
אבל אני יודע. בואי איתי, בבקשה בואי, אלוהים, המסדרונות האלה
ענקיים, לא יודע אם אמצא אותך שוב, בואי, בבקשה בואי.

הוא שכר את דירת החדר עם קירות העץ באמצע העיר במחיר הוגן,
ורוב הזמן הם היו שם יחד. בימים היא קלטה לאט תמונות תמונות:
מטבעות שוקולד וטרול אחד עם שיער כחול שהוא הביא, כשהיתה חולה.
תשלומים שלא משולמים, הפסקות חשמל והרבה נרות. הוא מנגן בפסנתר
שיר ישן והיא שרה, היא עפה עם השיר. ריח בזיליקום ואורגנו עולה
מהפסטה, והם רעבים. בדירה אין שעונים בכלל והאדרנלין מתפרק בלי
חוש של זמן, אורגזמות אמיתיות, ממש, בכל פעם. בקבוק מרטיני אחד
שהם התרגלו לשתות ממנו בצהריים, ואמא שלה שאומרת מבלי ממש
להבין: אתם כבר לא יודעים איך לחגוג. סודות בשלוש לפנות בוקר,
ווידוים, פחדים. לפעמים ניצת משהו ביניהם, מספיקה איזו מילה,
ושעות קשות של כעסים עפות באוויר. אחר כך הם יוצאים לטייל ברגל
לאורך שדרת ברושים ונושמים את האוויר הקריר שעדיין שם וכלום לא
השתנה, והוא חושב: שני אנשים נפגשים יום אחד ומנסים לפרק אהבה
של חיים שלמים בדירת חדר אחת, ואיך יכול להיות אחרת. היא
מקריאה לו סיפורים קצרים לפני השינה, על עיירה סקוטית וזוג אחד
כמוהם. היא חושבת, אולי היא תפסיק לעשן. חצר קטנה עם דשא. הוא
חוזר מהעבודה ואומר לה: תראי, מותק, אנחנו יושבים על דשא ירוק
כזה, בחצר קטנה, שלנו, והכלב שלך רובץ בשמש כל היום, והיא
מחייכת וחושבת: רגעים כאלה חולפים, רגעים כאלה חולפים.

הוא מסוג האנשים שלא שוכחים ספרים שקראו פעם כמו 'האלכימאי' או
'באדולינה', ובלילות הוא נרדם בקלות. הוא חושב לפני שהוא נרדם
שהם ביחד במיטה וזה מגיע לו, זה מגיע לה. והוא אומר לה: בואי
מותק, תכבי כבר את האור, על מה את חושבת כל כך הרבה. היא נרדמת
לאט, היא אוהבת את ההרגשה שכפות הרגליים שלה מתחממות לאט לאט
וככה היא נרדמת, ומקווה לחלום אבל כמעט אף פעם לא חולמת, חוץ
מחלומות כאלה קצרים וטפשיים שלפעמים היא מספרת לו בבוקר: איזה
חלום מוזר היה לי. חלמתי שטווס, גדול כזה, יפה נורא עם נוצות
כחולות מבריקות, חופר גומה באדמה בחצר שלי בבית, ומטיל בה
ביצה. ואז הוא הולך, ואני מחכה, לא נוגעת, רק מחכה לראות מה
יבקע. וזהו. ככה זה נגמר. חיכיתי וכלום לא קרה.

יומיים לפני שהוא יצא למילואים הם לקחו את האוטו בשעת אחר
צהריים ונסעו עד שיצאו מהעיר, עברו דרך מטעי בננות ועצרו
בפונדק קטן בצד הדרך. בתפריט לא היה הרבה והם הזמינו תה עם
מקלות קינמון ולחמניות עם גבינות. הם לא דיברו הרבה, רק על
המילואים ולמה הוא בכלל צריך ללכת, וקצת על פוליטיקה, ואם הוא
הכין כבר הכל. אחר כך שתקו. הבחור שלה הסתכל עליה עכשיו והיא
הבינה, ובאותו רגע זה נראה לה פשוט, יש לו עיניים כחולות היא
אוהבת אותו, מחר בבוקר הוא יוצא. מאחורי הדלפק נשמעו צעקות,
אבל למה שמת אותו במקרר, זה יין שצריך להיות בטמפרטורת החדר,
בקור הוא מאבד את הטעם, אמרתי לך לא לשים במקרר, ולמה אני צריך
לספוג את ההפסד הזה עכשיו. התבלבלתי, עופר, זה היה אתמול בלילה
בסוף במשמרת, תעשה לי טובה, נו, זה שלושה ימי עבודה שלי היין
הזה. את טועה יותר מדי, זה כבר לא אכפת לי, נראה אם תצליחי
למצוא מישהו שיהיה מוכן לשתות את זה ככה. ישתו, אל תדאג,
ישתו.
היא רצתה להגיד לו: התרגלתי ככה מזמן, חכה לי, זה יהיה בסדר
בסוף, אבל במקום זה רק אמרה: בוא נזוז, אתה קם מחר מוקדם, זה
רק שבועיים, זה עובר מהר.
המלצרית חזרה ונשענה על הדלפק. היא נראתה עייפה.




תמה תקופת לימודי בשעה טובה, ואני שמחה לחזור לכאן עם הסיפור
הזה שהתבשל על אש קטנה בין בעיות בלוגיקה פורמאלית לגיאומטריה
אנליטית. באותה הזדמנות אני מתנצלת בפני כל חברי לכתב
שמיצירותיהם נעדרתי בחודשיים האחרונים. קריאה נעימה.