כשעיניי נכבות כדיו במרוצי זמן מואצים,
כשלחיי מאבדות גומותיהן, וים השני שלהן מזדהם בחום שמא חיוור,
כשרגליי מאבדות איזונן ומתנדנדות לתהום הנשייה,
כשידיי כמעט ומאבדות אחיזתן במעקה וחוששות מרוחות חסרות הרסן,
כשאוזניי מהדהדות את בכי נפשי,
כשנראה כי מוחי מוליד פתרון אחר פתרון - כשחבל הטבור כרוך סביב
צווארו,
כשדמי נגרר ומזדחל בעורקיי העייפים, מתמהמה בין דופן לדופן,
כשנרות לבי מנצנצים- לא מנצנצים ברחבי שבילי אבני רגש משופשפות
יתר על המידה,

כשאני דוהה.
דוהה.

אני דוהה.

ולפתע, תמונה מצויירת מצבעי נפש,
גומה אחר גומה, קמט אחר קמט,
מפינה לפינה,
מעורבבים הצבעים לתוך חיוכך הצבעוני.


כשאת מחייכת,
אני,
אני,

אני - אני.




"כי צלמך בצלמי, נשמתך נשמתי וכנפיי הן כנפייך לנצח"