עוד מעט בן יהיה בבית, יחזיק אותי בזרועותיו וילחש לי שהכל
יהיה בסדר.
אני לא אבכה. לא. אני אימצתי את תפקיד הגיבורה ואין שום סיבה
שאני אפסיק עם זה עכשיו.
ובן, בן יחייך אליי את החיוך המדהים שלו ואני אשכח שהכל קרה.
אני אתמקם בזרועותיו ואחלום בהקיץ שהכל בסדר. ששום דבר לא נגמר
ובעצם הכל רק מתחיל.
הוא ידע שאני עושה את עצמי חזקה, הוא יהדק את אחיזתו סביבי כדי
שלא אתפרק לו בידיים ויתן לי נשיקה קטנה על המצח, כאילו אומר
שהכל יהיה בסדר מבלי להפר את השתיקה שנוצרה סביבנו.
נרגיש כמו בבית, כמו ילדים קטנים שרק רוצים לצחוק ולשמוח כל
היום, אפילו שכלום לא מצחיק והכל כבר רחוק מלהיות שמח, ככה
נרגיש.
הוא לא ידע שאני מתפרקת מבפנים והוא הדבר היחידי שיכול להחזיק
אותי שלמה כרגע.
הכל יעבור לי בראש כאירועים אירועים, דבר על גבי דבר - כל פרט
קטן שאני רק יכולה לזכור.
בסוף אני אשמע את אמא שלי צורחת וסבא שלי מתייפח.
אבל אני, אני אהיה מוגנת, בזרועות חמות ובטוחות שמוכנות להעניק
לי כל דבר שרק ארצה.
הכל, אם רק תבקשי.
סיפורים נועדו לקריאה, לא להפנמה.
אין לך ממה לפחד, ואין לך מה לדאוג.
רק תדאג שאתה תחייך, ותאמין לי שכל שאר הדברים יסתדרו מעצמם.
23.5.03 |